מקצת שבחו

אתה בן אדם, הישמר לך ושמור נפשך מאוד, שמא תתעורר ותבער אש המחלוקת על ידך, כי הנך רואה בעיניך כמה עונשים יגיעו לבעלי המחלוקת, ולמחרחרי ריב, ולבעלי המלשינות והרכילות ולמשלחי מדנים בין אחים, כי עמלם ישוב בראשם ועל קדקודם חמסם ירד.
כי המחלוקת שנוא מאוד לפניו יתברך, לפי שהקדוש ברוך הוא הוא אחד בתכלית האחדות, ורצונו היא לחיות עם בני ישראל דומים לו בתכלית האחדות, ולא יהיה חילוק ופירוד ביניהם.

'באורח צדקה חיים ודרך נתיבה אל מוות'. - רצה לומר: שמי שהולך 'באורח צדקה', ונותן צדקה כפי מה שראוי לו ליתן, הנה הוא זוכה לחיים שיאריכו ימיו ושנותיו. אבל מי שהוא הולך ב'דרך נתיבה' - שהיינו שאין לו ממה שייתן צדקה, ואף על פי כן כן הוא דוחק את עצמו, ומחסר ממזונו ונותן צדקה, כמו שהנתיב הוא צר, וההולך בו הוא נדחק ומצטער בדרך נתיבה, מפני שחסר ממזונו וצמצם על עצמו ונתן צדקה, הנה שכרו איתו. שאפילו היה קרוב למוות וסמוך לה כגון לסטים או חיות רעות או חולאים רעים שהם מגיעות האדם למות, ונפל אדם זה במוקשי מוות באחת מאלו העניינים הנזכרים הוא ניצול מהם. שכמו שהוא הצר ודחק לעצמו, והרוויח לעני כמה שנתן לו צדקה, כן הקדוש ברוך הוא יוציא אותו מצרת המוות לרווחה, וניצול מהמוות וזה שאמר: 'ודרך נתיבה אל מוות' - רצה לומר: אף על פי שהגיע לשערי מוות וקרוב הוא למות, אף על פי כן 'אל מוות' - רצה לומר: לא תהיה לו מוות וניצול.

מנהגנו לקרות ספר משלי בכל שנה ושנה במוצאי חג הפסח, ואמרתי בלבי אולי יזדמן ספרי זה ביד התלמידים וקורים בו, ויהיה לי למזכרת בפי התלמידים הקורים בו.

'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' - כי הדרכים הם סלולים ורבים בוקעים בהם וכבושים לבני אדם, וההולך בהם הולך בטח, ויש לו נחת רוח בהליכתו בהם. והנתיבות אדם מתקשה בהליכתו בהם, מפני שאין כבושים לרוב בני אדם, ואין רבים בוקעים בהם, ולכן ההולך בהם מתקשה, פן יסתכן מפני הליסטים שיהרגוהו, כי יש נתיבות שמצויים בהם לסטים. וכן רמז במילת 'דרכיה' - לדברים הפשוטים שבחכמה, שכשאדם עוסק בהם, יש לו נעימות ושמחה ונחת רוח, כמו ההולכים בדרך סלולה שהולכים בה לבטח. ובמלה 'נתיבותיה' - רמז אל עומק המושג שבה, שהאדם מתקשה בהבנתו כמו הנתיבות שאדם מתקשה בהליכתו בהם, שמא לא יצא מהם לשלום. ולזה אמר: 'דרכיה דרכי נועם' כמו הדרכים, אבל 'הנתיבות' לפעמים האדם ההולך בהם אינו יוצא בשלום. אבל התורה 'כל נתיבותיה שלום'. שכל עומק המושג שבה, כשיטרח בו ויחדד את שכלו ישכיל ויבין אותו על אמיתתו, ויצא ממנו בשלום ובמישור.

צרת הגלות היא הכנה להעדר שלמות הנפשי. מפני שכל זמן היותנו בגלות, אין אנו יכולים לקיים כל המצוות שבתורה, וגם קצתם שאנו מקיימים בגלותנו המר, אין אנו מקיימים אותם בשלמות הכוונה והמעשה. ולכן אמר הנביא בשם כללות ישראל: 'רפאני ה' - מחולי הגוף 'וארפא' - מחולי הנפש, שהם העוונות. כי זה בזה תלוי. כי רפואת הנפש שהיא מחילת העונות נמשכת מרפואת הגוף. וכן גם כן נתפלל על צרת הגלות. ואמר: 'הושיעני ואושעה' - רצה לומר: 'הושיעני' מצרת הגלות, שהיא צער הגוף, 'ואושעה' - תשועת הנפש על ידי קיום כל המצוות בשלמות הכוונה והמעשה, שהוא שלמות הנפשי.

'אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך' - רצה לומר: הגבול והסייגים והתקנות והמנהגים, אשר עשו אבותיך הראשונים, אל תהי מהרהר אחריהם ומתחכם על דבריהם ותקנותיהם, ותאמר: הניחה בדבר שהוא מפורש בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, שהוא אסור - יש לפרוש ממנו ולהתרחק מלעשותו, אבל מה שהוסיפו חכמינו זיכרונם לברכה, שהם מצוות דרבנן, וכן כל הגדרים והסייגים והתקנות שתקנו, והגזרות שגזרו, איני מוכרח לקיים דבריהם וגזירתם ותקנותיהם. לזה בא להזהיר: 'אל תסג גבול עולם' - שהיינו: הגבול אשר גבלו ראשונים וגדרו ועשו סייג, אל תהי פורץ את גדרם ויוצא ממחיצתם. כי כל מה שעשו ותקנו הוא בחכמה ובדעת ובתבונה, כדי לעשות קיום וחיזוק לדברי התורה, לבל יפגע בהם האדם ויהרסם. ולכן אמרו: מן הרע מיעוטו, שאם האדם יתקפנו יצרו לעשות איזה דבר שהוא אסור, אינו פוגע אלא באיסור דרבנן ולא באיסור דאורייתא. אם כן כל כוונתם אינה אלא לקיים יסודי התורה ועמודיה ושורשיה לבל ימוטו. ואל תתחכם לומר אני נזהר בעצמי ושומר את נפשי.

'צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת' - בצדקה שעושים ישראל קונים מעלה והתרוממות. אבל אין להם התרוממות בקיומה אלא כשעושים אותה עם ישראל. אבל החסד שעושים עם לאומים, שהם אומות העולם אין להם תועלת מאותו חסד, אלא הממון שנותנים להם הוא 'חטאת' - רוצה לומר: חסרון.