מקצת שבחו

מי שיש בידו כח, לעשות נימוסים ודתות כגון המלך או השר או קיבוץ טובי העם, אם הוא צדיק וישר ודורש טוב לעמו, לא ישים מגמת פני נימוסיו, אלא להנאת עמו ולטובתו כדי לשמור גופם וממונם. ואם הוא להוט אחר הממון, ישים עליו עול כבד למלאות אוצרותיו כסף וזהב, ולא יכמרו רחמיו לשור עניים ולאנקת אביונים. אך אם הוא בינוני במידות, ישים עליו מס באופן שלא יעדיף המרבה, והממעיט לא יחסיר, אבל הוא לעולם ברווח. נמצא, שהראשון הצדיק והישר- יעשה טוב לעמו ולא לו. השני הלהוט אחר ממון - לו יעשה טוב, ולא לעמו. והשלישי הבינוני - הרוב לו והמיעוט לעמו.

בני בבל היו מחזיקים את עצמם ליותר חכמים מבני ארץ ישראל, כמו שאמרו בכתובות: 'ואחד מאתנו כי עלה לשם עדיף כעשר ממנו'. - זהו שחכמת בני ארץ ישראל הייתה להם מחמת צחות ודקות האוויר, כמו שאמרו: 'האוויר של ארץ ישראל מחכים' אבל לא מטבעם ומזגם. אמנם חכמת בני בבל הייתה להם מטוב תכונתם ודקות שכלם, ולכן כשהיו עולים לארץ ישראל היו חכמים יותר מהם, לפי שהיו בידם שתיים: טוב תכונתם וטוב אוויר ארץ ישראל. וביד בני ארץ ישראל לא הייתה אלא אחת שהוא טוב מזג ארצם. וכך מוכח מהודאת רבי יוחנן שהיה מארץ ישראל. במסכת בבא קמא, שאמר: 'שלכם אמרתי, שלהם היא'. ופירש רש": 'שלכם' - תורה של בני ארץ ישראל היא, 'שלהם היא' - של בני בבל. ועם כל הכבוד הזה היו קוראים עצמם הדיוטות לגבי שלנו, והיו משועבדים להם. היש ענווה גדולה מזו כעולם, ואם לא היו מאמינים שכך ציווה ה׳ את משה לא היו פושטים לבוש מלכות מעליהם.

זה ספר הקבלה כתבנוהו, להודיע לתלמידים כי כל דברי רבותינו זיכרונם לברכה, חכמי המשנה והגמרא, כולם מקובלים. חכם גדול וצדיק מפי חכם גדול וצדיק. ראש ישיבה וסיעתו מפי ראש ישיבה וסיעתו. מאנשי כנסת הגדולה, שקבלו מהנביאים, זיכרונם לברכה. ולעולם חכמי הגמרא וכל שכן חכמי המשנה אפילו דבר קטן לא אמרו מליבם, חוץ מן התקנות שתקנו בהסכמה כולם, כדי לעשות סייג לתורה. ועתה שמענה, ואתה דע לך, שכל מה שאני כותב בספר, אינו אלא פירוש רבינו משה בן מיימון ורבי אברהם בן דוד בעניין הזה. כי שני המאורות הגדולים האלה, אשר לב כפתחו של אולם, די להם בראשי פרקים, ולכן דבריהם מועטים וענייניהם מרובים.
אבל בימים הללו ובזמן הזה, אשר חטאתנו מנעו הטוב ממנו, ואין טוב אלא תורה, צריכים אנו לדברים ולעניינים מרובים ולביאור רחב, ואולי יספיק לשים מחסום בפי הדוברים סרה על חכמינו זיכרונם לברכה, עמודי האמת והקבלה. ולכן אמרתי הנה באתי במגילת ספר להוכיח במישור טענות שכליות, בראיות אמתיות, ובמוסרים גדולים, שרבותינו אמת ודבריהם אמת.

יש לך לידע שכל מגמת החכמים והתלמידים הייתה לשמר העיקרים ופירושם, אבל כיון שלא חובר ספר מתורה שבעל פה עד המשנה, היה נקל לשכחם. ולכן היו עושים כל מאמצי כוחם לזכור העיקרים, שאם חס ושלום ישתכחו, תשתכח תורה מישראל ולא ימצאו כל אנשי חיל ידיהם .
כי איך יודע, שהכותב שתי אותיות בשבת חייב משום מלאכה, וכן בטריפות מי יאמר שכל מה שמנו חכמים בפרק 'אלו טריפות' נכלל בתורה תחת סוג ובשר כשרה טריפה. אמנם בפירוש העיקרים אינו כן לפי שיכול החכם למצוא או בדרך סברה, או בכמה דרכים אחרים. ואף על פי כן היו כותבים בקונטרסים כל מה שלמדו או שמעו, וכל דבר מספק יביאו אל בית דין הגדול שמשם תצא תורה, וכן היה נוהג כל הימים, אשר עמד טעמו בו וריחו לא גמר.
ולפיכך, לא מצאנו מחלוקת כלל ועיקר בתנאים הקדמונים אבל משרבו תלמידי הלל ושמאי, שלא שמשו כל צרכן, רבו המחלוקות בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.

כי מלך ה' צבאות בהר ציון וירושלים, הייתה תהילה בארץ, יערה על נביאנו וחכמינו רוח ממרום, רוח חכמה ובינה. לבוא עד תכונת 'אמרת ה' צרופה' לגלות מצפוניה, לחפור מטמוניה, ולמשול במכמניה לא יערכם זהב וזכוכית. וכל בית ישראל כולו, עיניהם בנאמני ארץ סנהדרין הגדול, עמודי הקבלה משען לחן ומשען מים, להגיד להם פירוש תורה שבכתב, אשר זולתו החוקים והמשפטים והתורות כדברי הספר החתום, ואין פותר אותם. ובימים ההם ובעת ההיא אין קטטה בבתי מדרשינו, ואין מלחמה בישיבותינו, ואין צווחה ברחובותינו, רק אמת ומשפט שלום. כי חכמי ישראל הקדושים והנאמנים יעידו כולם כאחד לכל שואל, על טמא טמא ועל טהור טהור. ויהי כן מיום השמיע ה' את הוד קולו על הר סיני, בקולות וברקים וענן כבד ונשמע את קול ה' אומר: 'אנוכי', 'ולא יהיה לך'.