חכם דוד הלוי קאראסו


מקצת שבחו

חכם דוד הלוי קאראסו (הזקן) נולד לאמו ולאביו יהודה בעיר סלוניקי.
שימש אב בית דין בעיר סלוניקי. נולדו לו שני בנים חכם יהודה וחכם שמואל. נכדו נקרא גם חכם דוד הלוי (הצעיר), והוא פעל בתקופת חכם רפאל אשר קובו, אשר נתמנה כרבה של סלוניקי בשנת תר"ט (1849), ושימש בבית הדין יחד עם חכם חיים שמואל גאטיניו וחכם יעקב מנשה.
חכם דוד הלוי קאראסו (הזקן) נפטר ביום ח' כסלו שנת תקנ"ב (1792).
ספרו 'ידי דוד' - שו"ת על ארבע טורים, יצא לאור בסלוניקי בשנת תרכ"ז (1867) בהשתדלות חכם יצחק בן יהודה קאראסו, וכרוכות בו תשובות הסבא והנכד.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאין לדקדק אם תוכו כברו בעדות המשומד ששב מעצמו.
הכל עלה ונסתפק בסעיף האחד, כיוון שהעד הזה, הרב יצחק, זה זמן מה שנשתמד, וחזר בתשובה ושב לתורתנו הקדושה, ונסתפק מעלת כבוד תורתו, ישמרהו צורו ויחייהו, וזה לשונו: איך שיהיה החזרה והתשובה, אם צריך שיהיה החזרה לעיני הכל, ובתשובה הדומה לזאת שבפרק 'זה בורר' שילך למקום שאין מכירים אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים וכיוצא מתשובות הנזכרות שם, שבדבריהם של רבנן, שלא הוזכרו אלא כוחם שאם שב בתשובה, שמועיל. וחל עלינו חובת ביאור, שיש לפקפק, הגם שעינינו הרואות לאיש, הרבי יצחק הנזכר, והכרת פניו ענתה בו, צורת ישראל כשר, ודמות תבניתו ולבושו כדרך ישראל, מכל מקום אפשר לחוש לדברי הפנימי, שאפשר שאין תוכו כברו, ואם תחתיה תעמוד הבהרת, ומאין לנו לידע מצפוני לבו, אם להרע או להטיב. ...
ולא ידעתי למה הוצרך לדקדק כן, ובפרט שאין ראיה מדבריו, שיש לומר ששם דיבר באותם ריקים ופוחזים, שפעמים מחזיקים עצמם כישראל ופעמים כגויים, לזה אמר שצריך תשובה כעין זאת שבפרק 'זה בורר', אבל כששב מכל וכל, כיוון שראינו מעשיו כתורתנו הקדושה, די והווי כישראל גמור.
וממקומו שבפרק 'זה בורר' הוא מוכרח, שהתשובה היא מעין עבירה שעשה, שהרי מלווי בריבית, חזרתם שיקרעו שטריהם, ויחזרו בהם חזרה גמורה, שאפילו לגוי לא מלווים. ומשחקי קובייה, משישברו פספיסיהם וכו', ומפריחי יונים, שאפילו במדבר, לא סברנו ולא חששנו, שמא אין תוכו כברו, ומאין לו לידע מצפוני לבו, ששב בתשובה גמורה, אלא אומרים כיוון ששב מעצמו, ועשה תשובה מעין העבירה במעשה - די.
ידי דוד, סעיף י"ג, דף י"ז ע"א, דפוס סעדי הלוי, שאלוניקי, תרכ"ז (1867).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא יכנס אחר, אם יצא מכיוון שרצו להעלות השכירות.
שהמוכר ביתו, אם הוא מרצונו הפשוט, אם כן בג' שנים, שעמד פנויה וריקנית, איבד חזקתו וכו' - גם זה אינו נכון, שהרי כל מוכר ביתו ויוצא הוא שלא מרצונו, שמי הוא זה ואיזה הוא, שרוצה למכור ביתו, אם לא שוודאי אנסוהו למכור, ולסיבה זאת מוכרח לצאת מביתו, וכי גרע זה ממי שיצא מהחצר כדי להוריד דמי השכירות בשביל שהיה השכירות יותר ממין הראוי או שיצא משום הגוי רוצה להעלות לו שכר החצר או שיצא מפני שאינו רוצה הגוי לתקן את הבית, אף על פי שיצא מעצמו. ואפילו כך, אמרו שאינו יכול שום יהודי להיכנס לזמן עשר שנים, ולמה לא יאבד חזקתו, בגזירה שווה, כיוון שמעצמו יצא, בלי שיגרש לו הגוי, אלא וודאי שלא אמרו בג' שנים, שאיבד חזקתו, אלא שיוצא בלתי סיבה מן הסיבות כלל כנזכר, שמפקיעים חזקתו ואינו רוצה בה, אבל כל שיוצא בשביל סיבה, שרוצה להעלות את השכירות או שאינו רוצה לתקן לו את הבית, לא אבד חזקתו אלא עד עשר שנים.
ידי דוד, סעיף ט"ו, דף י"ח ע"ב, דפוס סעדי הלוי, שאלוניקי, תרכ"ז (1867).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד בדיני ממונות אפילו ממנהג הגויים למדים מישראל.
ומה שכתב: 'שמנהג זה ישנו בלועזים, מאיזה שתבוא, שנלך אחר מנהגם' מדברי מהרשד"ם חלק ירה דעה סימן רכ"א, מתברר שמנהג הסוחרים מבטל הלכה, ואפילו ממנהג הגויים למדים כל שהוא, ופשוט בכל המדינה, הביאו 'הכנסת הגדולה' סימן ר"א אות ד', אומנם עיין 'מטה שמעון' אות ג' עיין שם משם מהריק"ש, ועיין בספר 'מקור ברוך' סימן ה', שכתב בכל דיני ממונות העיקר הוא המנהג, ואפילו ממנהג הגויים למדים מישראל.
ידי דוד, סעיף י"ח, דף כ"ב ע"א, דפוס סעדי הלוי, שאלוניקי, תרכ"ז (1867).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שכותב שם אביו בכתובה אף אם המיר אביו דתו.
בן משומד, שבא לישא אישה, היאך כותבים בכתובה? - נראה שאין לכתב שם אביו הרשע, אלא יכתבו שם אבי אביו במקומו, וכמו שכתב הרב תה"ד סימן כ"א על משומד, שעודנו עומד ברשעו או שנפגר ברשעו, היאך קוראים אותו לעלות לתורה, והשיב שיקראו אותו בשם אבי אביו. כך כתב ב'ספר חסידים' ומאחד הגדולים שמע שיקראו בשמו לבד, והן נראה שהוא לו גנאי, שיקראוה בשינוי מאחרים, ויפה לקרותו בשם אבי אביו, יעויין שם. וזה הוא בנידון שלנו גם לכתוב שם אבי אביו, ולא שם אביו, ולא בשמו לבד מפני הבושה. וכן כתב הרב ב"ד אורח חיים סימן מ' על בן פנויה לכתוב בכתובה שם אבי אמו, שאם יכתבו שם אביו - אם הוא גוי הוא לו בושה, ואם הוא ישראל הוא לו גם בושה. ... אך יש לומר שזה דווקא כשלא נודע בעיר שם אביו מקודם, ולא הורגל לקרות לזה הבן אלא בשמו אז כותבים בכתובה בשם אבי אביו, אבל אם היו קורים אותו על שם אביו עד עתה, ועתה שהמיר אביו דתו, אדרבא אם לא יכתבו לו על שם אביו יבואו לידי בושה בשפיכות דמים. ...
על כן הטוב והישר לכתוב שמו ושם אביו, וכן נעשה מעשה כמה פעמים, פה שאלוניקי, יגן עליה א-לוהים, ששאלתי לקצת שליחי ציבור, שבא מעשה לידם ואמרו שכך כותבים, ואם כך פשוט שכך נוקטים, ולא הוצרכתי לכתוב אלא שראיתי עוררין, ודבריהם רופפים, יצאו דחופים וכבר הם נרפים.
ידי דוד, אבן העזר, סעיף ב', דף קצ"ד ע"ב, דפוס סעדי הלוי, שאלוניקי, תרכ"ז (1867).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד חטאם שמתפארים לכתוב בפתח הבית שם נותן הצדקה.
שנת ת"ר ליצירה, בליל ראשון של ראש השנה, שרף ה' שריפה גדולה בעיר הזאת, אשר מעולם לא שמענו כזאת, ותהיה השריפה גדולה עד מאוד, עד שבעוונותינו נשרפה מקצוע גדול שבעיר, ורוב בתי ישראל, העניים והעשירים, כולם יבכו את השריפה אשר שרף ה', הן מבתיהם, הן מחנותיהם, הן ממה ניזונים, מבתי הגויים ומחזקתם, ואשר לא נשרף, הן נגע לו ממה שנשרף. הכלל הוא שלא יש אדם מישראל, שלא נגע אליו נזק בשריפה, הן מעט והן הרבה. ובעוונות נשרפו ארבע קהילות גדולות וארבע בתי מדרשות. ... הן עתה באה השמועה עד קצה הארץ, והיה כשמוע השר המשנה הגדול, ששרף ה' את העיר, ורוב העניים הם שוכבים על חוצות כאבנים, העיר ה' את רוחו, ונדבה רוחו ממון, לבנות בתים לעניי הארץ, בין מישראל בין מאומות העולם, ושלח המעות בידי אדם מיוחד, ושלח איגרות בידו ... מי הוא אשר נשרף, יתנו עדיהם ויצדקו, ואליהם יהיה ויבנו בתים, ויכתבו בפתח הבית, שהוא מממון שנתן לצדקה המתנה כי כן דרכם להתפאר בכל צדקה שעושים וכמו שכתוב: 'וחסד לאומים חטאת', שמתפארים בה כנודע, וכן עשו שנקבצו כולם, וראו בעיניהם שחמישית הממון, יתנו לאומות העולם, והשאר לבני ישראל, וכן עשו כן, ועתה שואלים אם מותר להנות ממון זה או חייבים ליתנם בצנעה לעניי אומות העולם.
ידי דוד, אבן העזר, סעיף י"ב דף רי"ח ע"א, דפוס סעדי הלוי, שאלוניקי, תרכ"ז (1867).