מקצת שבחו

תורת היהדות היא תורת המונותאיזם המוסרי, אשר בהישענה על התגלות הא-להים, קובעת שמקור אחד למציאות ולערכים הרוחניים. מקור החיים הוא גם מקור הטוב, והסטייה מהדרך הטובה גוררת התרחקות מהחיים. במובן זה נאמר בתורה: 'ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום' ...
כי כל מצווה מעשית - תהיה צורת ביטויה אשר תהיה: סמל, טכס, הרהורי לב, ניב לשוני או מעשה - תעודתה לשמש הד לעיקרון המוסר המונותאיסטי הקורא: דע לפני מי אתה עומד, והתרחק מן הכיעור. זהו טעם האופי המצוותי של היהדות בכלל, והשאר צא ולמד.

אין לשכתב את ההיסטוריה, והתהפוכות שנגרמו על ידי מצבי החירום לא ישנו כמלוא הנימה את העבר, והוא יוסיף להיות הערובה הטובה ביותר לעתיד. המאורע המכאיב הזה מביא אותנו לידי הנחה חדשה, אשר היא מצידה קוראת לתקווה חדשה, תקווה לראות בקרוב את ברית האחווה וההבנה הכרותה בין בני ישראל ובין בני ישמעאל, למען טובתה של האנושות בכלל ושל העמים השמיים בפרטים.

אין העם שנתן לעולם את רעיון המונותאיזם המוסרי, רעיון שנשמר אצלו בכל טהרתו, בן חורין להיפטר מהגשמת ייעודו. בחירת ישראל אינה שוללת את זיקת חיבתו של ה' ליתר העמים, להיפך, היא מחייבת ומאשרת אותה. העובדה שעם ישראל הוצג כבנו בכורו של הקדוש ברוך הוא: 'בני בכורי ישראל', היא הקובעת שכל העמים הם בנים למקום, ושמתוך חיבתו של האב לבניו, הוטלה אחריות הדרכתם על אחד מהם: על הבכור. ישועתו של הבן הבכור, תלויה במילוי תפקידו, הואיל והתגשמות החזון המשיחי תובעת התאגדות כל העמים לאגודה אחת כבנים לאב אחד. הרי למדת, שגאולת ישראל מזדהה עם גאולת כל העמים, היינו עם גאולת האנושות.

מוסד זה צריך להיות מכון לתורה, לחכמה ולאמונה גם יחד. תכנית המוסד תדרוש אפוא לא רק ידיעה רחבה בתלמוד ופוסקים, במדרש, אלא גם ידיעה עמוקה בהיסטוריה, בפילוסופיה ובביקורת המקרא, בחינת 'דע מה שתשיב לאפיקורוס'. רק רבנים שיחוננו ברוח מסורתית על פי תכנית רחבה כזאת, יוכלו להשפיע על הנוער המשכיל בגולה, ולהחזיקו בקרב היהדות ... וכלל זה נקוט בידך: כל זמן שאין לרב שפה משותפת עם הציבור, או שהשפה המשותפת לקויה היא בידו - השפעתו מוגבלת היא עד מאוד.

הזלזול בערכים היקרים לאומה, מכוח הנעימה הפסקנית השגורה, הוא פרי הגאווה שיש לעקור את שורשה מן הלב. לפילוסופיה הכללית נועד, מנקודת מבט זו ... לא רק לעורר את מחשבת הנער הלומד, לגלות לו אופקים חדשים ולהרחיב את חוג מושגיו וידיעותיו במקצוע זה, אלא גם ללמד סניגוריה על האמונה. ברק התרבות המערבית של המאות שמונה-עשרה ותשע-עשרה היו בעוכרי האמונה, ורבים מהפונים לה עורף בימינו מושפעים עוד מן הברק ההוא, אשר דעך ללא חזור, על מפתן המאה העשרים. בעשרות השנים האחרונות נגלו סימנים, המבשרים שינוי ערכים רדיקלי בשטח הפילוסופיה. להלכה - אם לא עוד למעשה - הולכת ונדחקת החומרנות הגסה מעולם המדע, ואת מקומה יורשת הסתכלות עולמית חדשה ההולמת יותר את רוח ישראל סבא.

הנצרות ניסחה את מצוות אהבת הזולת בצורה חיובית: 'כל אשר תחפצו שיעשו לכם אנשים, עשו להם כמו כן גם אתם, כי זאת התורה והנביאים'. ואילו היהדות, אין לה, אלא הכלל השלילי של הלל: 'שעליך שנוא - לחברך לא תעשה' - היינו צורה מצומצמת של הציווי 'ואהבת לרעך כמוך'. דיינו להכיר כאן, שרק לצורה השלילית של הלל תוכן ממשי, ואילו הצורה החיובית הנזכרת לעיל מעמידה את רוב בני האדם לפני מצוות שווא. ... אין אתה מצווה לעשות איזו שהיא טובה לאחר, אלא אם כן ביכולתך לעשותה. בעוד שהמצווה השלילית: אל תגרום רע לאחר, שהיא מבחינת 'שב ואל תעשה', אינה תלויה בתנאי, וביד כל אדם לקיימה. ורק מצווה כזו, שהיא למעלה מתנאי המקום והזמן, יכולה לשמש כלל השווה לכל נפש. ... ביד כל אדם 'לסור מרע', אך לא ניתן לכל אדם 'לעשות הטוב' בכל השטחים.