מקצת שבחו

עניין הצדקה היא חיוב המין האנושי, שיחמול וירחם על מינו. כי איך יראה אדם כמותו מצטמק ברעב ולא יחמול עליו?! כיוון שכל אדם מכיר ומרגיש הצער כי ירעב. ועל כן מי שאין לו רחמנות על מינו יוצא מכלל אדם, ובזה פירש החכם השלם והכולל, הרב ידידיה אבולעפיה זכרונו לברכה, מה שנתן דניאל עצה לנבוכדנצר: 'וחטאך בצדקה פרוק' - שכשראה דניאל שנגזר על נבוכדנצר להתהפך לבהמה, נתן לו עצה לעשות צדקה, שעל ידה יישאר בכלל אדם. וכשלא שמע לעצתו, מיד נהפך לבהמה. עיין שם באורך. ובזה יבואר רמז הכתוב: 'אדם ביקר בל ילין, נמשל כבהמות נדמו' - רצה לומר: שאינו נקרא אדם אלא ב'יקר', כך יקרא לצדקה, שבצדקתו שעושה נקרא אדם. אבל כשהוא 'בל ילין' - שאינו עושה צדקה על דרך מה שכתוב: 'צדק ילין בה', אז 'נמשל כבהמות נדמו'.

המן כשהלשין לאחשוורוש לכלות שונאי ישראל, אמר: 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' - שאינו אוחז במידת האחדות. ואסתר המלכה בחכמתה ריפאה את השבר הנורא הזה, ושלחה למרדכי לאמור: 'לך כנוס את כל היהודים' - להטיף להם מוסר השכל, להתאחד יחד כאיש אחד לבטל גזירת המן. וזה אפשר לרמוז הכתוב: 'והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, והנה קמה אלומתי וגם נצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי'. - ראשי תיבות כל הפסוק גימטרייה: 'אסתר', וסופי תיבות: 'והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך' - גימטרייה: נס עם הכולל, לרמוז שעל ידי שיהיו ישראל אלומה ואגודה אחת, תהיה להם תקומה והתנצבות בין העמים. כאשר היה בנס אסתר.

'כל מי שאומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר' - ולזה צריך כל תלמיד חכם לחדש חידושים רבים ואמיתיים בתורה, ולהוציאם לאור לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל. שהם חלק נשמתו, מה שקיבלה בסיני, ועל ידי שילמדו בהם, דור אחר דור, יזכה שיהיו שפתותיו דובבות בקבר. והוא שכר גדול ונעלה, שאין יד שכלנו משגת אותו. ובזה יתבאר דברי הכתוב: 'כל עמל האדם לפיהו' - רצה לומר: 'כל עמל האדם' שיעמול בתורה הוא לחדש חידושים לתועלת 'פיהו' שיהיו שפתותיו דובבות בקבר.

'איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם: כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם'. - שיבור לו מצוות גמילות חסדים, שנקרא 'דרך', וכנזכר שהיא 'תפארת לעושיה' - מן השמים, כי בלעדי גמילות חסדים, גם מי שיש בידו תורה, דומה כמי שאין לו א-לוה. וכנזכר. וגם 'תפארת לו מן האדם' - שיזכה לאריכות ימים ושנים, לזקנה ושיבה שנקראת 'תפארת'. כמו שאמר הכתוב: 'עטרת תפארת שיבה' - שבה יתפאר מן האדם, לקום מפניו ולהדרו. כמו שאמר הכתוב: 'מפני שיבה תקום'. וכמו שמצאנו באביי, שעסק בתורה ובגמילות חסדים, וזכה לאריכות ימים, כמאמר הגמרא. ועוד 'תפארת לו מן האדם' - שיהיה טוב לבריות, ומגיע להם הנאה ממנו, ובכל עת וזמן מזכירים אותו לשבח ולברכה. והיא משלושה מטיבי, שבהם האדם ניכר שהוא מזרעו של אברהם אבינו עליו השלום. ואין לך תפארת מן האדם יותר מזה.

אמרו זיכרונם לברכה: טעם לגלות מצרים כדי שיזדכו ישראל מזוהמת הנחש, ויהיו כלי מוכן לקבלת התורה שהיא רוחנית, ואינה שורה רק על רק על האדם המופשט מהחומר והגשמיות. ...
ובזה יבואר דברי הכתוב: 'טוב לי כי עונתי למען אלמד חוקיך'. ... כמו שאמרו זיכרונם לברכה על רבי שמעון בר יוחאי, עליו השלום, כשיצא מן המערה, היה כל בשרו חלודין חלודין. פגע בו רבי פנחס בן יאיר, זכותו יגן עלינו אמן. ואמר לו: אוי לי שראיתיך בכך. אמר לו: אלמלא לא ראיתני בכך, לא הייתי בכך. שאלמלא לא נתענתי ונעשה בשרי חלודין, לא זכיתי לתורה כל כך. וכן מצאנו בהלל הזקן, שהיה עני ודחוק מאוד, והיה מצער עצמו, ונתלה בחלון בית המדרש כדי לשמוע דברי תורה, והשלג יורד עליו ולא חש לצער הגוף, כנגד חשקו הגדול בתורה. ועל ידי זה זכה לכתרה של תורה.
וזהו: 'טוב לי כי עונתי' - בצער הגוף 'למען אלמד חוקיך' - שעל ידי העינוי אזכה לתורה. וכנזכר. ולפי דרכנו שגלות מצרים היה בשביל קבלת התורה יש לפרש שכך הוא אומר: 'טוב לי כי עונתי' - בשעבוד וגלות מצרים, 'למען אלמד חוקיך' - שאקבל על הר סיני חוקיך ומצוותיך הרוחניות.

ישנה בזוהר הקדוש, פרשת במדבר דף ע"ב, וזה לשונו: אמר רבי שמעון: תיפח רוחם של אותם האומרים, שהתורה באה לספר סיפורים, אינו כן, חס וחלילה, אלא סוד הדבר כשם שהמלאכים הם של אש ומלבושם אש, וכשהם משתלחים לבוא בעולם הזה, מתלבשים בלבוש גשמי, כדי שתוכל הארץ להכילם, כך קל וחומר לתורה, שהיא למעלה מהם. שבה נסתכל הקדוש ברוך הוא וברא העולם. שכדי שיוכלו בני הארץ לסבול את התורה. הלביש אותה בלבוש גשמי, שהם הסיפורים המובנים להמון העם. אמנם לפי האמת אלו נקראים גופי התורה, אבל נשמות התורה הם סודות עליונים, והוא רמז ליין שאינו משתמר אלא בקנקן. וזהו: 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו'. עד כאן לשונו.
ולעניות דעתי לרמוז כי מילוי 'קנקן' כזה: ופ, ון, ופ, ון בגימטרייה: 'פרד' - שהיינו פשט רמז דרש, לרמוז: 'אל תסתכל בקנקן' - שהתורה אין בה אלא הפשט והרמז והדרש דווקא, שהם על דרך הפשט כולם. אלא במה שיש בו בפנימיותו, דהיינו סודות התורה ופנימיותיה שהם רזים עליונים לאין תכלית.