מקצת שבחו

מה שזכינו ישראל במעמד הר סיני לקבלת התורה, כלה נאה וחסודה, זאת התורה, כבודה בת מלך, מלכו של עולם, לא היה אלא מפני השלום. וכפי שנמצא בילקוט פרשת יתרו וזה לשונו: 'ויחן שם ישראל - לא זכו ישראל לתורה, אלא מפני השלום, שבכל מקום הוא אומר 'ויסעו, ויחנו' - במחלוקת, וכאן נאמר 'ויחן' - כאיש אחד בלב אחד. זהו שכתוב: ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'. עד כאן. - נמצא שלא זכינו ישראל לקבלת התורה כי אם על ידי השלום, ובכן חובה מוטלת עלינו להיות כולנו באחדות, בשלום ובמישור, בשבת אחים גם יחד, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. ובפרט בימים האלה ובזמן הזה, זמן מתן תורתנו הקדושה, שלא זכינו לתורה כי אם על ידי מידת האחדות כנזכר ... כי הנה 'בעתה' הוא זמן מתן תורתנו הקדושה והימים הם מסוגלים להיות יחד כולנו כאיש אחד חברים. וה' יתברך ייטע בלבנו אהבתו ויראתו, להיות כולם כאחד, באהבה ואחווה ושלום וריעות, כשם שזכינו בקבלת התורה.

מחזיק אני טובה למעלת יחידי סגולה, מחזיקי עניים, ה' יחזקם ויחיים, שהם מחזיקים במצווה רבה כזאת של תינוקות של בית רבן, מידי יום ויום, אחד שחרית ואחד בין הערבים, שזכו וזיכו את הרבים. וכמה חבילות של מצוות, וחבילות חבילות נעשו על ידם בעבר ובהווה ובנמשך, כידוע. ובפרט קיום תורתנו הקדושה, שמכוח שכבר יש מקום מרווח לתינוקות של בית רבן אצל רבם, חינם אין כסף, ואדרבא מלבישים ומנעילים להיתומים ועניים שבהם, זה גורם עצירה והימנעות מלילך איזה תינוק, חס ושלום, עם המינים מכוח העניות. אשריהם, מה טוב חלקם ומה נעים גורלם, שעוסקים עם הציבור לשם שמים, שאין קץ ותכלית טוב, הצפון להם לעולם הבא, ועליהם אמר דוד המלך עליו השלום: 'מה רב טובך אשר צפנת ליראך'. ה' יאריך ימיהם בטוב ושניהם בנעימים, באופן שמצווה גוררת מצווה.

טעם סמיכות מחיית עמלק לפרשת בכורים - שאמר הכתוב: 'ושמחת בכל הטוב' - ודרשו: אין טוב אלא תורה, עיין מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה שכל טעם ביאת עמלק על ישראל לא היה אלא על שרפו ידיהם מן התורה, וכמו שאמר הכתוב: 'ויבא עמלק וילחם בישראל ברפידים' - ודרשו שרפו ידיהם מהתורה. ומעתה מאחר שאמר: 'זכור את אשר עשה לך עמלק' - וטעם הדבר הוא שבא להילחם עמכם משום שהייתם רפויים מהתורה, אם כן עכשיו כאן הזהירו עצמכם: 'ושמחת בכל הטוב' - כלומר התורה, כדי שלא יתקוטט עוד עמכם. ומביא ראיה שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי להם', ובכן היזהרו והישמרו מכאן ואילך, ש'תורתי אל תעזובו'.

אמרו חכמי המוסר זיכרונם לברכה, שיש בני אדם שמדברים לשון הרע בטענה שמורגלת בפיהם תמיד לדבר אמת, ש'שפת אמת תכון לעד'. ובכן בשומעם מחברם, שדיבר איתם דבר על איזה אדם, תכף הולכים אצלו ואומרים לו ... והטענה הזאת מהבל ימעט, שאכן אמת שהדרך הנכון בעיני א-לוהים ואדם הוא לדבר אמת תמיד, מכל מקום אינו אלא בשאר ענייני העולם, שאינם נוגעים ללשון הרע. אומנם בלשון הרע הגם שהוא מספר האמת, עם כל זה עבירה היא בידו וגדול עוונו מנשוא. והרי אמרו: כל המספר לשון הרע, גורם לעצמו פשעים ועוונות. עד כאן. ומעתה זה באורו: 'הולך תמים, ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו' - שאמת עומדת, שקר אינו עומד, ומה שבליבו בפיו. ואם תאמר שאפשר שלעניין לשון הרע גם כן מדבר האמת, מה ששמע מחברו, לזה אמר: זה אינו - ש'לא רגל על לשונו'.

'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד' - כלומר, על הזיווג. על דרך 'א-לוהים מושיב יחידים ביתה', שמשני הצדדים הם מגזע היחס והמעלה, שהוא 'ענבי הגפן בענבי הגפן', שעל ידי זה, אין שום עין רע בזה הזיווג, שאם יהיה הזיווג, שאינם שניהם מגזע אחד, יש עין הרע לאותו הזיווג. לא כן כששניהם הם 'גם יחד', שהם מגזע אחד, שאז יכולים לשמוח בשירים וניגונים במזמוטי חתן וכלה, ולא בהצנע.
או אפשר שבא הרמז: 'שבת אחים גם יחד' - שהם באחדות גמור, כעניין אהל מועד, שהגנה שכינה עליהם להיות ניצולים מעין הרע, כן יהיה בזיווג המבורך הלזה, באחדות גמור להגן עליהם מן עין הרע, שאיש ואשה שזכו - שכינה ביניהם. ואם תאמר שיש לחקור כחקירת הרב הנזכר, שלפי האמת היה צריך לעשות עניין הזיווג בהצנע, חדר לפנים מחדר, ולא בשירים בפרסום רב כמנהג, משום העין הרע, לזה אמר אל תירא ואל תחת מעין הרע, משום שעניין הזיווג הוא דומה ל'טל חרמון, שיורד על הררי ציון כי שם ציוה ה' את הברכה, חיים עד העולם'. וכיוון שיש ברכה וחיים, אין עין הרע שולט בזיווג הלזה, משום שבעין הרע יש שני דברים, מיתה או עוני, לא עלינו, וכיון שבזיווג יש אותם שניים, כלומר ברכה וחיים, אינו עושה שום פעולה העין הרע, אלא חיים עד העולם.

'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם' - כלומר כפשוטו דור שכולו זכאי, אזי היום - 'היום אם בקולו תשמעו', שיבוא הגאולה ובלע המוות לנצח, ל'חיים כולכם היום'.