מקצת שבחו

'הסר ממך, עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך, עיניך לנוכח יביטו, ועפעפיך יישירו נגדך' - נראה לעניות דעתי לפרש על הדרשן, שדורש מוסר לרבים, שמרננים העם ואומרים עליו, שהוא מקנטר אותם בזה הדרוש, ואין כוונתו לשם שמים כי אם לקנטר. אבל התיקון לזה, אם הדרשן בשעה שדורש, לא יסתכל אנה ואנה כלפי העם, כי אם במה שכנגדו, אזי כך ודאי שכוונתו לשם שמים, אבל אם מסתכל אנה ואנה, ודאי כוונתו לקנטר. מעתה זה אומרו: 'הסר ממך עקשות פה' של העם המרננים אחריך, שאתה מקנטרם בדבריך, שתמיד פיך יהיה מדבר בנחת, וגם 'לזות שפתים הרחק ממך' - רוצה לומר: אף על פי שפיך טוב, ואינך מדבר קשות, אבל לא תעשה אופנים שיראו שאתה מקנטר. ומה התיקון לזה? - זה אומרו: 'עיניך לנוכח יביטו' - ולא אנה ואנה, ועל ידי זה אתה מסיר הלזות שפתים.

'ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח' - פירש רש"י: שהיה בוש וירא לגשת. אמר לו משה רבנו: למה אתה בוש?! לכך נבחרת' - ונראה לעניות דעתי לפרש על פי מה שכתוב במדרש על הפסוק: 'אהבת צדק ותשנא רשע' - אמר רבי אבא בר יודן בשם רבי אבא: משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו ולקח את הסייף לחתך את אביו. אמר לו המחנך שלו: אל תייגע את עצמך. תן לי ואני חותך. הציץ המלך עליו, אמר לו: יודע אני להיכן היתה כוונתך, מוטב שיתלה הסירחון בך ולא בבני. חייך, מן הארמון שלי אין אתה יוצא, ומתוך שולחני אתה אוכל, ועשרים וארבע מתנות אתה מקבל.
ועל זה נאמר: 'ומן המקדש לא יצא'. אמר לו הקדוש ברוך הוא לאהרן: 'אהבת צדק' - אהבת לְצַדֵּק את בני, ושנאת מלחייבם, 'על-כן משחך א-להים א-להיך'. עד כאן המדרש. - ולפי זה פשוט, שאהרן באמת היה בוש להיכנס למקדש מעוון העגל, ולכן אמר לו משה רבנו: למה אתה בוש?! - אדרבה, לכך נבחרת, כלומר: הדבר הזה עצמו, גרם לכך שנבחרת.

'מי אשר חטא לי אמחנו מספרי' - מה שאתה אומר: 'מחני נא מספרך אשר כתבת' לכפר על הדור, דע לך שמיתת הצדיק, שמכפרת על הדור הוא דווקא כשישראל באחדות אחד בגוף אחד, אז הצדיק נקרא 'זרוען של ישראל', וכמו שהחולה מקיזים אותו מזרועו ומתרפא, כך ישראל מתרפאים, רצוני לומר: מתכפרים, במיתת הצדיק. אבל כשהם נפרדים, איש בעוונו ימות.

'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' - כי בני גרים המה בני עניים, שאין להם זכות אבות, להיזהר מהם, שהתורה היוצאת מהם, יש לה קדושה מיוחדת בסוד 'השוכן בתוך טומאתן' כי מעז יוצא מתוק.

אם יקבל הבעל בית לאורח ומאכילו כמו שאוכל הבעל בית תדיר דהיינו - ירק, אז בוודאי 'וארוחתו ארוחת תמיד'. אבל אם 'וארוחתו ארוחת מלך', שמכין לו מאכל מלכים, אז בוודאי 'וארוחתו ארוחת הלך', שמתבזה האורח והולך במהרה. עד כאן לשונו. מעתה זו הכוונה בפסוקים שלנו: 'מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך' - לפני האורח, אז 'נפתלי אילה שלוחה' - שילך האורח במהרה.

'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל' - למה אין מברכים על האתרוג וארבעת מיניו כי אם דווקא 'על נטילת לולב'? - ולי נראה לומר כי בכולם יש ספק במינם ... אבל מין הלולב פשוט לכל העולם, ואין שום צד ספק בו ... לכן מברכין על הודאי ומכונים לצאת ידי הכל ... ועיין תשובת הרשב"א ששאל למה אין מברכין בלשון הפסוק 'כפות תמרים'? ... ומצאתי לאחד חכם אשכנזי, שנתן טעם שהוא משום שלשון 'כפות תמרים' הרי במשמע שם דברים אחרים ... לכך תקנו בפירוש לומר 'לולב' ... להוציא מדעת הקראים שהולכים אחרי פשט הכתוב. וכן בברכת תפילין אינם מזכירים לשון הכתוב 'טוטפות' אלא 'תפילין' ... וכן בשופר לא מברכים כלשון הפסוק 'קול תרועה'.

ועתה ידע משה רבינו, עליו השלום, כי הוא יפטר מן העולם, ולא יכנס לארץ ישראל, ויהושע הוא יכניסם. ועל פי הטבע, כי האדם ישנא את רעהו, העומד במקומו, לראות בטובה אשר לא יראה הוא, ואם כן איך משה רבינו, במקום שנאה אשר ישנאהו, עוד התחת זה יתפלל עבורו להינצל מפח יקוש, עצת המרגלים?! והיה די לו לשתוק: גם ברך לא תברכנו וקוב לא תקובנו. אלא באמת כי זה מענוות משה רבינו, אשר כאפס נחשב לו כל טובה, ומלבו הטוב אשר יאהב כל טוב לחברו, וחס ושלום להעלות עין הרע בלבו על מגן, להתקנאות בזולתו, חס ושלום, כי הכל גזרת הבורא יתעלה.

כתב הפלא יועץ: 'הרוצה לעשות דבר טוב בעירו, כך שיקבלו את דבריו כל באי שער עירו, לא ידבר עם כולם יחד, אלא יקראם אחד לאחד, וידבר לכל אחד בטוב טעם ודעת, כדי שישמעו ויבינו, ויכנסו דבריו באזניהם, ואחר כך בנקל יהיו לאחדים, ויסכימו כולם עמו בהיותם באגודה אחת' ....
וזה אומרו: 'מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו' - רוצה לומר: למה יתאונן אדם המעלה, הצדיק, שנקרא 'חי', כשרואה בני דורו בפירוד הלבבות או אם, חס ושלום, גברו עוונותיהם, הלא יש תיקון ועצה טובה לזה, שבתחילה יתפוס כל אחד ואחד ויוכיחנו 'גבר על חטאיו', ואחר כך יעשה אסיפה אחת כללית.