מקצת שבחו

התלמיד חכם צריך להיות שלם בכל ענייניו, וימחול על עלבונו אף שהאמת אתו, ואף על פי כן, יוותר מממונו, כדי שיהיה ה' נאהב על ידו, ויהיו ההמון אוהבי התורה ולומדיה. זה בין כך עליו נאמר: 'כל משנאי אהבו מָוֶת', ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'אל תאמר משנאי אלא משניאי' - שמתוך שהוא מעמיד דבריו על קו הדין, יהיה שנוי בעיני ההמון, ומתרחקים מהתורה עצמה.

'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע, ועשה טוב. בקש שלום, ורדפהו'. - 'מי האיש החפץ חיים' - שאוהב להיות חייו חיים, ולא יגיעו שום נזק בחיים חיותו, שהוא דבר שהאדם מתפעל ממנו, הוא האיש ש'אוהב ימים' כדי 'לראות טוב', ואפילו לשונאו. לא למי ש'אוהב ימים' לראות ברעת שונאו. ולזה סיים: 'נצור לשונך מרע' - רוצה לומר: לא זו, שאני מזהירך שלא לראות ברעת שונאך, אלא אף זו, שאפילו על ידי דיבור גם לא. ולא זו שלא לדבר עליו רעה, אלא גם כן אני מזהירך לא מלבד ש'סור מרע' - שלא לדבר, אלא 'ועשה טוב' - עשה עמו גם כן טוב, וגם כן 'בקש שלום ורדפהו' - בקש גם כן למי שרודף שלום ושונא אותו, אתה בקשהו.

'את השמש לממשלת היום, את הירח וכוכבים לממשלות הלילה, כי לעולם חסדו' - ופרשו חכמינו זיכרונם לברכה: שהנה אנו רואים שכל בריות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, הם לווים זה מזה. שהרי היום הוא לווה מהלילה, והלילה מהיום. דהיינו, בימים ארוכים ולילות ארוכות. זה שאמר: 'את השמש לממשלת היום' - שאנו רואים שהימים לווים מהלילה, ובשביל כך הם ארוכים. שכן 'הירח וכוכבים לממשלת הלילה' - שאנו רואים שהלילות ארוכות, בשביל שלוות מהיום. ולמה עשה הקדוש ברוך הוא כן? - והשיב הטעם: 'כי לעולם חסדו' - כדי שילמדו העולם מהם, לעשות חסד זה עם זה.

'ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם' - והנה לכאורה קשה, שהרי מילה 'מעולם' אין לה מובן כלל. ואני אמרתי לפרש על פי מה שראיתי בספרי הראשונים, ואיני יודע למי מקדושים, שחיות רעות שנבראו בארץ ישראל, בראם הקדוש ברוך הוא, שלא יזיקו בדרך טבע כשאר החיות רעות שבחוץ לארץ, כי אם דווקא בשליחותו של מקום. ואף על פי כן אם הם מזיקים, דרך רחמנות דווקא. ...
מוכח שמילת 'אדמה' היא על ארץ ישראל, אך מילת 'ארץ' היא נאמרה על חוץ לארץ. ובזה יתפרש: 'והשלחתי בכם את חית הארץ' - שבא לומר שלא יעלה על דעתכם לומר, שבזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום, שאני שולח בכם חית ארץ ישראל, השוכנת עמכם שהם רחמנים, אלא 'והשלחתי בכם את חית הארץ' - שהחיה, אני משלחה מחוץ לארץ, שהיא רגזנית ובזה היא משכלה אתכם.

טעם למנהגם של ישראל, שנהגו שהאב עושה ספר תורה, בשביל בנו הבחור שמת, בר מינן, ובא הרמז: 'וזאת התורה אדם כי ימות באהל'. ... עוד מובא בגמרא שמצוות האב על הבן להשיאו אישה וללמדו תורה, ומעתה, כיוון שמתן תורה הינו כדין כלה, לכך נהגו כשמת בחור, שהאב עושה לעילוי נשמת בנו ספר תורה, כיוון שחייב הוא להשיאו אישה. וכמו שעל ידי נישואי אישה נמחלים לו כל עוונותיו, כך על ידי ספר תורה שעושה בשביל בנו נמחלים גם כן עוונותיו.

'עומדים צפופים ומשתחווים רווחים' - שהנה מרן ב'שולחן ערוך', אורח חיים הלכות ראש השנה סימן עי"ט, כתב וזה לשונו: 'אף על פי שכל ימות השנה מתפללים בלחש, בראש השנה וביום כיפור נוהגים להתפלל בקול רם, ולהטעות לא חוששים אנו. וכו', עיין שם. ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא לומר שגם בבית המקדש היו נוהגים בראש השנה וביום כיפור גם כן להתפלל בקול רם, על דרך 'אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו'. ולכך נעשה להם נס זה, כדי שלא לבייש עוברי עבירה, ולא הוי על מגן, וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שאחד מהדברים שקורעים גזר דינו של אדם היא הצעקה.

'רב נקלע לאותו מקום. גזר תענית וביקש רחמים, ולא בא הגשם. ירד לפניו שליח הציבור. אמר משיב הרוח, ונשב הרוח, אמר מוריד הגשם ובא הגשם. אמר לו רבי: מה מעשיך. אמר לו: מלמד תינוקות אני, ומלמד לבני עניים כבני עשירים, וכל שלא אפשר לו, איני לוקח ממנו דבר, ויש לי קערה של דגים, וכל מי שפשע בתינוקות, אני משחד אותו בדגים, ומשדל אותו עד שבא וקורא.' - שיש להקשות בו, שכיוון שרבי חלשה דעתו, במה שביקש רחמים ולא נענה, ומשום כך שאול שאל לאתו שליח ציבור: 'מה מעשיך?' - אם כן, במה נחה דעתו של רבי בזו התשובה: 'מלמד תינוקות אני', עדיין תקשה: וכי גדול כוח מלמד תינוקות מכוחו של רבי?! אך לפי מה שכתבנו יעלה יפה, שכיוון שאין כוחו עדיף, אלא מכוח התינוקות שמלמד, שזכותם גדול לבטל הגזירה, ובזה נחה דעתו של רבי, כנזכר לעיל, שאין כוחו גדול, אלא מכוח התינוקות שמלמד שהם לו כוחו וכוח כוחו, ומשום כך הוא שנענה.