חכם יצחק אקשוטי


מקצת שבחו

חכם יצחק אקשוטי נולד לאימו ולאביו חיים בעיר קושטא בתורכיה.
תורתו למד מפי חכמי עירו קושטא, ובראשם החכם אליהו עניו. הוא נשא לאישה את בתו, אך לא נולדו להם ילדים.
בשנת תקצ"ז (1837) החל לשמש רב ודיין בפרבר העיר קושטא, הנקרא פירי פאשא. בבית דינו שימשו גם החכם יוסף אלפאנדרי וחכם יעקב הלוי. אחיו, חכם שבתי אקשוטי, שספד לו, העיד עליו כי מלבד שהיה חכם גדול בתורה, מלא וגדוש, סיני ועוקר הרים, עוד היו לו מידות טובות, קודם כל שהיה קנאי בקנאת ה', והיה גונח מלבו, ונותן את קולו בבכי איך תורה שלמה שלנו מחוללת על המעות.
חכם יצחק אקשוטי נפטר ביום י"ח באייר, ל"ג לעומר, בשנת תרכ"ב (1862).
ספרו 'בני ישחק' - שו"ת ודרשות, יצא לאור בשנת תרמ"ד (1884) בידי אחיו החכם שבתי אקשוטי בירושלים.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהצדקה היא שורש לעשות שאר המצוות שבין האדם למקום.
אחת מהמצוות, אשר טעם החומר ושכל האנושי, שלא לעשותה היא מצוות הצדקה מכמה טעמים, שמצד החומר כיוון שהוא חביב כל כך אצל האדם ... שממונו חביב עליו ביותר ואינו מוציאו בנקל, והנה כי כן כל דבר חביב כזה, ינצרנהו כבבת עינו, לפני ולפנים, וירע הדבר מאוד בעינו, לתת אותם לאחרים. זאת שנית לגבי החומר, שירא שמא יעני ויהא נצרך לבריות, שהוא רואה שנחסר לו, לפי שעה, וכי ייתן בכיס עינו תראה עינו שחסרה לו, ולזה יבוא לומר: 'חייך קודמים לחיי חברך', ומוטב שלא אתן, כדי שלא לבוא לידי עניות. ... הנה כי כן יצא לנו טעם מספיק לגדלות מצוות הצדקה יותר משאר מצוות, יען שהיא נגד הטבע ונגד השכל האנושי וכמה טעמים יש לבטלה, והן בכל זאת האדם אינו עושה עיקר מהם, נגד רצונו יתברך, שזוהי תכלית המכוון, שהוא שורש ועיקר, לעשות שאר המצוות שבין אדם למקום, כי אינו מחשיב גופו וממונו נגד רצונו יתברך, כמו במצוות שבין אדם לחברו, כמו גזלה ונקימה ונטירה ואונאת ממון ודברים וכדומה, שהם תלויים במצוות 'ואהבת לרעך כמוך'.
בני ישחק, דף ט"ז ע"א – ט"ז ע"ב, דפוס משה פרץ והאחים אברהם ויצחק גאגין, ירושלים, תרמ"ד (1884).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שבא לידיו עסק, בא להשיג גבול חברו, ומרחיק מעצמו השלום.
'על שלושה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם' - השלום, שהוא שקול כנגד כולם והוא להיות אהבת הרעים מושרשת בלבנו, ששם תלוי כל התורה כולה, וכמאמר הלל הזקן כשאמר לו אותו הגר: 'למדני תורה כל רגל אחד', אמר לו פסוק: 'ואהבת לרעך כמוך' - מה שעליך שנוי, לחברך לא תעשה. ועינינו הרואות, שלא נגע ולא פגע בנו מידה זו כלל, שאנו רואים, שכשבא לאדם איזה עסק ,שהזמינו לו מן השניים והוא מרוויח ממנו, אנו משימים כל מגמתנו לרדוף אחר העסק ההוא, ולהשיג גבולו בהיחבא, ואותו אדם הוא יושב לבטח, ופתאום המצא ימצא עצמו עומד בחוץ, ולא ידע מהיכן בא לו. והנה כי כן היכן השלום, ש'איש את רעהו חיים בלעו', והכל בא מפני רדיפות אחר הממון, שהוא נצרך לנו לצורך הוצאותינו, מוספים שלא כהלכתם.
בני ישחק, דף כ"ח ע"ב, דפוס משה פרץ והאחים אברהם ויצחק גאגין, ירושלים, תרמ"ד (1884).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד נר התמיד - כתית בגלות ומאור לגאולת עולם.
'כתית למאור' - אנו בגלות המר הזה כתית, שמכתתים אותנו, האומנם, אנו מקווים על דרך 'כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי'. האומנם, אנו מבקשים שיהא גאולת עולם, וכמקרא שכתוב: 'ערכתי נר למשיחי' וגם 'שלא יכבה נרו', כן יהיה בגאולה זאת 'להעלות נר תמיד' - שיהא דולק כמו כן תמיד.
בני ישחק, דף ל"ה ע"א, דפוס משה פרץ והאחים אברהם ויצחק גאגין, ירושלים, תרמ"ד (1884).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד משלוח מנות, שאין התורה והמתנות מועילים בלי אחדות.
למה נצטווינו בימי הפורים האלה, לקיים מצוות משלוח מנות יותר מכל החגים ומועדים, שהם ימי משתה ושמחה, ואף על פי כן לא נצטווינו כי אם לשמוח בהם ולתת לאביונים, ככתוב: 'ושמחת בחגיך אתה ובנך וכו' והגר והיתום והאלמנה'. האומנם לשלוח מנות איש לרעהו לא הוזכר כלל. ולא סוף דבר אלא שבהקדים מצוות משלוח מנות למתנות לאביונים וכמו שאמר הכתוב: 'משלוח מנות' בתחילה ואחר כך 'ומתנות לאביונים'. האומנם על פי האמור יבוא אל נכון: כיוון שעיקר הנס הוא שזכינו להכניע כוח שרו של עמלק הוא הצד האחר וקבלנו התורה מרצון נפשנו, וכמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה: חזרו לקבלה בימי אחשוורוש שנאמר: 'קיימו וקבלו היהודים - קיימו מה שקבלו כבר', שזהו הכנעה גדולה לכוח הצד האחר, לזה צריך שנהיה לאחדים ויהיה בינינו אהבה עזה, ולא יהא פרוד בלבבנו כלל, וזה נעשה על ידי המנות ששולחים איש לרעהו. וכיוון שיש בינינו אהבה ואחווה ואחדות, מועילה לנו זכות התורה וזכות המתנות לאביונים, שנעשה אחר כך, לגרום לייחוד ושפע בעולמות, שאם לא זה, לא מתקיים זה.
בני ישחק, דף כ"ה ע"ב, דפוס משה פרץ והאחים אברהם ויצחק גאגין, ירושלים, תרמ"ד (1884).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד מעלת תורת דוד, שהיה מקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו.
מהי מעלת תורת דוד המלך, עליו השלום, משאר לימוד תורה שבעולם, שהועילו לו לדוד המלך, עליו השלום, להיותה עדיפה מקורבנות, אפילו שהיא תורה של יחיד? -
וכשעיינתי היטב, מצאתי שתורתו של דוד המלך עליו השלום הייתה סולת נקייה מנופה בשלוש עשרה נפה: שהיה לשמה, ולא בשביל שיכבדו אותו. וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במסכת מגילה דף י"א עמוד א': 'ודוד הוא הקטן' - הוא בקטנותו מתחילתו ועד סופו, כשם שבקטנותו היה מקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתורה, כך במלכותו היה מקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה. נמצא שאחז במידת הענווה מתחילתו ועד סופו, ונמצא שלא פנה אצל הכבוד כי אם ללמוד תורה ממי שגדול ממנו אף בעודו מלך. וזה הדרך הביאו להיות מעלה השמועה על פי ההלכה, להיות הוראותיו מכוונות אל האמת. כמו שאמרו: 'מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם' מפני ענווה שהיה בהם, ולא היו חפצים בכבוד כלל. וכיוון שזכה דוד המלך, עליו השלום, להיות מעלה השמועה על פי ההלכה, ניצול מן החטא.
בני ישחק, דף ל"א ע"ב, דפוס משה פרץ והאחים אברהם ויצחק גאגין, ירושלים, תרמ"ד (1884).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד יום שמחת הלבשת עניים דומה לשמחת חתונה ממש.
מצוות הצדקה הלזו, היא הלבשת עניים בני תורה, שאנו עסוקים בה כיום הזה, כי לא לחינם דורות הראשונים החזיקו במצווה זו בכל תפוצות ישראל וקבלוה בשמחה. ויום כזמן זה היה דומה לשמחת חתונה ממש, כיום שמחת תורה, 'ונדיבי עמים נאספו' בשמחה ובטוב לבב, יוצאים בשיר ונמשכים בשיר, שמחה של מצווה אהבה בתענוגים. 'כי שאל נא לימים ראשונים' מה נעשה כהיום הזה, והדברים עתיקים לימים בישראל ... שקיימו וקבלו ישראל, ועלה בהסכמה לחלק לעניים, אלה הבגדים, מידי שנה בשנה.
בני ישחק, דף ע"ו ע"א, דפוס משה פרץ והאחים אברהם ויצחק גאגין, ירושלים, תרמ"ד (1884).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שמקל צערו, שמתמרמר בבכי בהגיד שבחיו של המת.
שהאדם מת לו מת, לא עלינו, הנה על ידי שמרבה לספר בשבחו, לבני אדם הבאים לנחמו, ומתמרמר בבכי בהגיד שבחיו של מת, והמנחמים אומרים לו: אדם כזה כבר הולך לגן עדן אל מקום הקודש, וטוב לו שם ממה שהיה בעולם הזה, ועל ידי מתנחם ומקל צערו מעט.
בני ישחק, דף ע"ב ע"א, דפוס משה פרץ והאחים אברהם ויצחק גאגין, ירושלים, תרמ"ד (1884).