מקצת שבחו

ראוי לנו לחקור ולשאול, למה ביום תשעה באב בזמן תפלת המנחה, אנו מתחילים להתנחם בפסוקי נחמה בצפצופי נעימות, בקול רם, בשמחה גדולה, כמו שאנו עושים ביום הכיפורים בתפלת נעילה, אדרבה, היה לנו להמתין עד עבור יום תשיעי ועשירי, כי דיו לאבל לעמוד באבלו על כל מה שעבר עליו, כי בזמן המנחה הותחל ההיכל להישרף, ותחילת פורענות עדיף, ואם כן, למה תיקנו לנו מנהג כזה, שביום יתנחמו מכל וכול ירננו הפסוקים של נחמה, שאם הצרה עדיין לא נגמרה, אם כן מה נועיל בתנחומים בזה באופן מקוטע. וידמה שלזה נתכוון איוב באומרו: 'על כן אמאס' בדבריהם, יען 'ונחמתי על עפר ואפר' - רצונו לומר: מנחמים אותי שאני מתנחם מהם בשעה שאני מתגולל בעפר ואפר, כי אז לא תקובל הנחמה שאני מקבל מהם כי לא תועיל לכלום. וכך אמר התנא: 'ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו', ואם כן למה תיקנו לנו מנהג זה שנתפשט בכל גלילות ישראל. ויובן במה שהובא במדרש חכמינו זיכרונם לברכה: משל לשפחה שהלכה למלאות מים מן המעיין, ונפלה לה כדה שם, התחילה לבכות, באה בת מלך לרחוץ, נפלה שם אצעדה של זהב, התחילה השפחה לשחוק, אמרה מי שיוציא אצעדה של בת מלך יוציא הכד. כך הוא בנדון שלנו, כל זמן שצערנו יחיד, אנו בוכים, אך אמנם לעת ערב שהציתו אש בהיכל, אנו מקבלים תנחומים לומר מי שיתבע עלבונו, הוא יתבע עלבוננו.

'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד' - כי חינוך הבית הוא בתורה ומצוות, והוא הבית האנושי, ולא באכילה ושתיה ותענוגי מותרות ההבל, ורוב הדר, כלים ומלבושים נאים, ויקדים להתפאר ולהראות לעולם רוב עושרו וגדולתו. ומצאנו שהמשילו אב החכמים, שלמה המלך, עליו השלום, לבית, כמו שכתוב: 'ובשפלות ידים ידלוף הבית', וכתוב 'ביום שיזועו שומרי הבית'. וגם כן המשיל המצוות לחינוך, כמו שכתוב: 'חנך לנער על פי דרכו', ורמז במילת 'דליתני' - התרוממות החלק הנפשי, רצה בזה, כשם שדליתני ורוממתני על כל המעשים, ונתת בי רוח א-לוהית ממעל, על כן 'ארוממך' - בתורה ובמעשים טובים, 'ולא שמחת אויבי לי' - הוא האויב הפנימי, אשר בקרבו ישים ארבו, יצר רע תקיף, יועץ בלייעל בקרבו, להורידו לבאר שחת, ולדחותו מעשות מעשים טובים. ... ונמצינו למדים מכל אלו מלים, מעלות טוב וישר, לעשות המנהג הזה של חינוך הבית, ולא כמו שאומרים ליצנים המתלוצצים בדורות הללו, בעוונותינו הרבים, שאינו מנהג נכון ומבזים התורה ולומדיה, ועליהם נאמר 'מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה'.

'אמר רבי חנינא: אין בן דוד בא, עד שיבוקש דג לחולה ולא ימצא, שנאמר: 'אז אשקיע מימיהם ונהרותם' וכתוב אחריו: 'ביום ההוא אצמיח קרן לבית דוד ולך אתן פתחון פה'. - אמנם דבר גדול דבר רבי חנינא, והוא במה אמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'וידגו לרוב בקרב הארץ' - כי התורה נמשלה למים, וישראל נמשלו לדגים, ככתוב: 'וידגו לרוב בקרב הארץ' - מה הדגים שבים עומדים על המים, וכשתבוא טיפת גשמים מקבלים אותה, כאילו לא טעמו מים אף שהם בתוך המים, כך האומה הישראלית אף על פי שהם בתוך עומק עסק התורה, עם כל זה כששומעים איזה חידוש או פירוש, הם חושקים ומתאווים אותו ומתפארים בו, מתוך אהבתם וחיבתם בו. ודמיון החולה ידוע שמלך המשיח הוא מלא מכאובים ותחלואים מרוב חטאנו ופשענו, שכתוב: 'והוא מחולל מפשענו, מדוכה מעונותינו'. ואם כן זו היא כוונתם זיכרונם לברכה שם בסנהדרין ש'אין בן דוד בא עד שיבוקש דג לחולה ולא ימצא' - רצונו לומר: האומה הישראלית שנמשלו לדג, שיבקשו אותו חוץ למים, שהיא התורה, 'ולא ימצא' - רצונו לומר: שכל הדגים הם בתוך המים, כך ישראל שנמשלו להם, לכך יהיו כולם צדיקים דבקים בה' ובתורתו ילכו. 'לחולה' - רצונו לומר הוא מלך המשיח שהוא חולה כאמור, ולא ימצא, אז יבוא.

'בזכות שלא שינו את שמם' - שמה זכות יש בזה שלא שינו את שמם? - אומנם בכאן הרמז על מידת השלום בהייתה בישראל, כי מטעם זה נקראו ישראל 'שולמית' שנאמר: 'שובי שובי השולמית. ... שכך היה בגאולת מצרים, שלא נגאלו כי אם בשביל מידה זו. וכך מצאנו בגאולת בבל, וגם בגאולה העתידה להיות במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון, שכולם תלויים במציאות האחדות והשלום. וכך הוא סדרם, סדר סדר לבדו. בגאולת מצרים נאמר: 'לך ואספת את זקני ישראל' - רצונו לומר: כי אסיפה זו היא באגודה אחת, כי בזמן שזקני העם הם באגודה אחת, אז בנקל יהיה להשיב לב על העם להיות לאחדים בארץ. בגאולת בבל כתוב: 'ויאספו העם כאיש אחד', ובגאולת ישראל בימי אחשורוש, כתוב: 'לך כנוס את כל היהודים'. ובגאולה העתידה במהרה והזמן קרוב כתוב: 'אסוף אאסוף יעקב כולך'.