מקצת שבחו
מר משה דוד גאון, נולד לאמו רבקה ולאביו דוד, בשנת תרמ"ט (1889) בעיר טראווניק שבבוסניה.
בצעירותו למד בתלמוד תורה ובישיבה, במקביל ללימודי מדעים בבית הספר העממי ובגימנסיה המקומית.
בשנת תרס"ט (1909) זכה ועלה לארץ ישראל, הוא עסק בפעילות חלוצית, ולבסוף התיישב בירושלים. הוא החל ללמוד בבית המדרש למורים 'עזרא', אך בשל אהבתו לשפה העברית, עבר ללמוד וסיים את לימודי הוראה, בשנת תרע"ה (1915), במחזור הראשון של בית המדרש העברי למורים בראשות דוד ילין. בתוך המלחמה, התגייס לצבא העות'מאני, ושירת באזור באר שבע. בשנת תרע"ז (1917) החל ללמד את ילדי המושבה מוצא בדרך העולה לירושלים, והיה לן בפרוזדור בית הכנסת במוצא.
בשנת תרפ"ב (1922) יצא לשליחות לעיר איזמיר, ועמד בראש התלמוד תורה הגדול בעיר. בערבים היה מלמד את הציבור עברית. באיזמיר נשא לאישה את מרת שרה לבית חכים, ונולדו להם ארבעה ילדים: כלילה, יגאל, בנימין ויהורם. בשנת תרפ"ג (1923) חזר לירושלים ומילא תפקידים שונים בהנהלת התנועה הציונית, ובשנת תרפ"ה (1925) הוציא לאור קובץ משיריו בלאדינו בשם 'פואיזיאס'.
בשנת תרפ"ח (1929) יצא לשליחות לעיר בואנוס איירס, ושימש מורה לילדי קהילת יוצאי מרוקו בארגנטינה. בשנת תרפ"ט (1939) חזר לירושלים, והחל לשמש המזכיר הכללי לוועד העדה הספרדית. הוא נמנה עם פעילי מפלגת 'הסתדרות היהודים הספרדים בארץ ישראל', שהייתה המפלגה המרכזית שייצגה את הספרדים ביישוב ובהקמת המדינה, והיה חבר הנהלה ב'התאחדות העולמית של היהודים הספרדים'.
מר משה דוד גאון היה תלמיד חכם, שהיה חלוץ חוקרי יהדות המזרח ותרבות הלאדינו בישראל, ועל מפעלו החשוב זכה לכינוי "ההיסטוריון של יהדות המזרח". הוא פרסם במהלך חייו מספר ספרים ומאות מחקרים בנושא. בין כתביו נמנה ספרו 'יהודי המזרח בארץ ישראל בעבר ובהווה', שיצא לאור בשני חלקים, בשנת תרפ"ח (1928) ובשנת תרצ"ח (1938). בספר זה הוא סוקר את תולדותיהם ופועלם של חכמי הספרדים והציבור הספרדי במאות השנים האחרונות בארץ ישראל, תוך תיאור חלקם של הספרדים בבניין ארץ ישראל וביישובה. ספר חשוב נוסף הוא 'חכמי ירושלים: מבחר מאמרים', שיצא לאור, בשנת תשל"ו (1976), לאחר פטירתו, ובו לוקטו מבחר מאמריו. הוא חיבר גם את הספר 'העיתונות בלאדינו', שיצא לאור בשנת תשכ"ה (1965), לאחר מותו, הספר הוא ביבליוגרפיה ל-296 כתבי עת שנכתבו בשפת הלאדינו.
מר משה דוד גאון נפטר ביום כ"ד תשרי בשנת תשי"ט (1958). הוא אומנם לא נסמך כחכם השלם אך זכותם של חכמי הספרדים בארץ ישראל, שקיבץ והוציא לאור תולדותיהם ופועלם, עומדת לו, לדור ודור.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שלא ידע בארץ מגוריו את פירוש ההגדרה יהודי המזרח.
בטרם עלותי לארץ ישראל מבוסניה, ארץ מגורי לפנים, לא ידעתי פירושה של ההגדרה "יהודי המזרח", אם כי הנני ספרדי מלידה, אף גודלתי בסביבה מרובת אוכלוסים יהודים, שרב בה היסוד הספרדי, השאנן והשלו, על האשכנזי, התוסס והקודח. אלה עם אלה, דיברו ביניהם על פי רוב שפה אחת, ובנוסח ובסידור משותף ערכו תפילותיהם לאל מרום. לעתים רחוקות, קלטה אוזני איזה ניב והגה, על דבר ההבדל במנהגים שבין יהודים ליהודים, הבדל שיסודו בהרגלים ומסורות בלבד, אשר בשום פנים אינם עשויים כדי להרחיק ולפלג.
רק בבואי לירושלים הקדושה, שלפני כך דימיתיה וחזיתיה, בעיני רוחי, כמקום הנועד לקיבוץ גלויות וטשטושן, התפכחתי משכרוני הנעים, ותמימותי הילדותית חוללה. רגע עמדתי כנדהם על יד הכותל, זו מצבת הקלון לעם ישראל, ולפתע פני התעוותו והתכרכמו מבושת, וליבי בי המה בהתהלכי אחר כך ברחובות העיר, נתגלתה לפני המציאות היהודית בעצם כיעורה, ואדע כי עמי האומלל קרוע ושסוע לגזרים, שבט שבט ודגלו, משפחה משפחה ומכונה, מנהגיה, מסורותיה ושאיפותיה.
יהודי המזרח בארץ ישראל, כרך א', "אל הקוראים", עמ' ז'. הוצאת ועד עדת הספרדים בירושלים, ירושלים תשמ"ב (1982).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שנבדלו בשפתם ותלבושתם לא נחשבו יהודים.
גמר הפירוד של האשכנזים היה כשעלה בידם להשיג פסק בשנת תרכ"ד (1864), מהמלומד הישמעאלי שייך אסעד, שגם הם בני אברהם יצחק ויעקב, ומותר לכל מוסלמי נאמן לאכול משחיטתם, על יסוד זה השיגו רישיון לפתוח בית מקולין מיוחד לבדם. מאז הפרישו עצמם כעדה מיוחדת שעליה לדאוג לכל צרכיה ומחסוריה, וגם הם נפרדו לשתי קהילות, ביניהן - פרושים וחסידים ...
מימים קדומים נהגו המוסלמים לאכול בשר משחיטת היהודים, אך בתור שכאלה חשבו רק את הספרדים, בעוד שהאשכנזים, שנבדלו בשפתם, תלבושתם ומנהגיהם מיתר תושבי הארץ, נחשבו בעיניהם כבני אמונה אחרת, בשם "שכנאז", ומשחיטתם לא אכלו. וכל זמן שלא היו לאשכנזים קונים לבשר הטריפה, אי אפשר היה להם לפתוח אטליז לבדם, ומכיוון שמכס הבשר היה ההכנסה העיקרית של העדה, לא הסכים החכם באשי להפרדת האשכנזים מהארגון הכללי.
יהודי המזרח בארץ ישראל, כרך א', "ירושלים בדורות האחרונים", עמוד 123. הוצאת ועד עדת הספרדים, ירושלים תשמ"ב (1982).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד מעלת לימוד בילקוט 'מעם לועז' בכל ערי הספרדים.
הספר 'מעם לועז' נועד לכל אדם מישראל הקורא בלשון שבו נכתב. ... זהו אוצר בלום של יהדות ומוסר, של חכמה ודרך ארץ, של ידיעות וחידושים על כל מה שיצרה וחוללה רוח אנוש בחלד. לא ייפלא אפוא, אם ספר זה נחשב עד היום לכעין האורים והתומים של בעלי הבתים היראים, ספר סמל בכל הנוגע להנהגת החיים וענייני דת ואמונה. בעת ובעונה אחת משמש 'מעם לועז' למקור הדרשות בישיבות ובבתי התפילה ברוב ערי המזרח הקרוב, בו ייהנו ויבלו בנעימים את עתותיהם כל אלה הדבקים בה' ובתורתו. ויצוין, הספר נערץ במידה שווה, בכל קצווי תבל שיהודים ספרדים נחתים שם, לרבות גם ירושלים עיר הקודש. עוד היום אפשר למצוא מרבני הספרדים בשעות בין הערביים, בייחוד בימי הספירה המכניעים, הרוויים הרהורי חרטה, יושבים בבתי הכנסיות השונים וקוראים פרקים ממנו באזני קהל המתפללים ... באילו מערי המזרח נהגו לפנים, שאבות נתנו לחתניהם במקום נדוניה כסף מזומן ותכשיטים, את חמשת ספרי "מעם לועז" על התורה. ראוי להטעים שדבר זה נחשב בין השנים תק"נ-תר"ן (1890-1790) לנדוניה הגונה, שלאו כל אחד זכה לה, מפאת יוקר הספרים הללו.
משכיות לבב, "השפעתו (של ספר 'מעם לועז') בציבור", עמוד מ"ח. דפוס המערב, ירושלים, תרצ"ג (1933).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד על חלק הספרדים בהקמת מושבים בקום המדינה.
בעשר השנים שחלפו משנת תש"ח (1948) עד ראשית תשי"ח (1958), נוסדו 401 נקודות חקלאיות, שלמעלה ממחציתן משתייכות לעולי ובני ארצות המזרח, ויד העושים במלאכת הקודש עודנה נטויה ... אין לכחד כי בני ועולי ארצות המזרח הופכים לגורם מרכזי במפעל ההתיישבות החקלאית. מתוך 401 נקודות חקלאיות הם צועדים בראש, כי 222 מיושבות על ידיהם. לא הובאו בחשבון נקודות לרוב שנושבו על ידי בני הארץ, אם כי בני עדות המזרח כלולים גם בהם במספר ניכר. ... עבודת אחינו אלה מסמלת בניין הארץ ממש, העולה ושקולה על כל עבודה אחרת, ואין טובה ויעילה ממנה. שומה עלינו לעודדם בכל הדרכים הנאותות להצדיק פועלם המועיל, ולהעמידם על כך כי השירות שהם ממלאים בגופם הוא חיובי וחיוני, וממדרגה ראשונה למדינת ישראל ולתושביה.
חכמי ירושלים, חלקם של יהודי ספרד וארצות המזרח בהתיישבות החקלאית, עמ' 173-180. ועד עדת הספרדים, ירושלים תשל"ו (1976).
1958-1889