מקצת שבחו

'וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמיים, שזכות אבותם מסייעתן, וצדקתם עומדת לעד, ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה, כאילו עשיתם' - שמרדכי, בראותו שהיו ישראל בזמן אחשוורוש בסכנה, הוצרך לבטל מן התורה להיותו משנה למלך, כי העוסק בצרכי ציבור הרי הוא כתלמוד תורה כפי שפסק הרמב"ם, ואם יש סכנת נפשות - פשוט שהיא גדולה מתלמוד תורה. והסנהדרין פרשו ממנו, בטענה שתלמוד תורה גדולה מהצלת נפשות, כמו שאמרו במסכת מגילה, יעויין שם. ולזה: 'כי מרדכי היהודי משנה למלך' ופרש מן התורה, ודין גרמא: 'ורצוי לרוב' ולא כל אחיו - שפרשו ממנו קצת סנהדרין, 'שתלמוד תורה כנגד כולם', ומרדכי סבור לו לפי שהוא 'דורש טוב לעמו', כיוון שאפשר שיבואו לידי סכנה, שעוסק בצרכי ציבור - גדול מתלמוד תורה.

רבי חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו - אין חכמתו מתקיימת' - שייזהר לקיים המצוות תחילה, ואחר כך חכמה ... ועיין לעיל שרבי חנינא לא חולק על הלל: 'אין בור ירא חטא' - שמודה שצריך חכמה כדי שיוכל לקיים המצוות, כי 'תלמוד גדול שמביא לידי מעשה', ומה שאמר: 'כל שיראת חטאו' - כמו שאמר לקמן בפרק ד': 'הלומד על מנת לעשות מספיקים בידו ללמוד'. וזה שאמר: 'כל שיראת חטאו' - רצונו לומר: שתחילה לומד בתורה על מנת לידע עיקר יראת חטא, להוציא אם כוונתו אינו רק ללמוד ולא לעשות, אז אין חכמתו מתקיימת. ועל דרך זה ייתכן 'כל שמעשיו מרובין מחכמתו' - שכוונתו לומר: רוב המצוות יהיה כוונתו לקיים, אז חכמתו מתקיימת, להוציא אם כוונתו, שאינו רוצה לקיים מעט מצוות, והוא חידוש יותר, שצריך על מנת לקיים רוב התורה, ולא די במעט יראת חטא.

'מניח אני כל אומניות שבעולם, ואיני מלמד לבני רק תורה, שעומדת גם בזקנתו' - וזה שאמר: 'אהוב את המלאכה' - להתפרנס בה, 'ושנא את הרבנות' - דהיינו: ללמוד תורה לרבים להתפרנס ממנה, ואפילו שהיא עומדת לו גם בזקנתו, אפילו כך 'אהוב את המלאכה'.
וזה שאמר: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' - אף כי טוב ללמוד, שעומדת בזקנתו, מכל מקום יפה הוא ללמוד אומנות, ש'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה', ולזה יפה תלמוד תורה. ודייק 'רבנות' - על דרך כי גדול הדור יכול להנות על דרך 'והכהן הגדול מאחיו - גדלהו משל אחיו', ולזאת אמר: שאפילו כך 'אהוב את המלאכה', ולא תתפרנס מהציבור.

'ויסלק שנאת חינם מביניכם, וישבור עול הגויים מעל צוואריכם' - ובזה יובן מה שאמרו: 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום)' - וכך פירושו: שמיום שגלו ישראל, אין לך ביטול תורה גדול מזה, וצריך לפחות כדי למצוא יסוד וקיום השלום, וזהו: 'ה' עוז לעמו' - אין עוז אלא תורה, אבל עתידה תורה שתשתכח מישראל מיום החורבן, ולכן 'ה' יברך את עמו בשלום'. וזהו נוסח 'מי שברך': 'ויסלק שנאת חינם וישבור עול' - וכך פירושו: כיוון שהשלום יסוד עולם, עולם - אפילו עובדי עבודה זרה, לזאת אמר: 'יסלק שנאת חינם' - שיהיה הכל שלום אז 'ישבור עול'. וזהו פירוש: 'ועוז מלך משפט' - ורצונו לומר: שה' יתברך נתן תורה לישראל, אבל מיום החורבן אין תורה, לזה משפט וצדקה שהוא שלום - במקום התורה. ...
וזהו הטעם 'חבור עצבים אפרים הנח לו' - ואמרו זיכרונם לברכה: אפילו עובדי עבודה זרה - אין אומה שולט בהם, דהיינו שאף על פי שיש להם עוונות, כיוון שבצירופם מתקיים התורה, לזה אין אומה שולט בהם. ולזה לא מצא כלי מחזיק לקיום התורה אלא השלום - וזהו: 'לא הביט און ביעקב ... ה' א-להיו' - שהוא שלום, שמו של הקדוש ברוך הוא 'עמו', ויש ביניהם שלום, אין אומה שולט בהם, אפילו שיש בהם עובדי עבודה זרה. תדע לך, שהרי א-ל הוציאם, אפילו שהיו עובדי עבודה זרה, אבל היה ביניהם אחדות, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שלא נמצא בהם לשון הרע, ומשום כך הוציאם ממצריים, וזהו: 'ויסלק שנאת חינם' - ויש ביניהם אחדות, בצירופם כל התורה מתקיים, וממילא 'ישבור עול גלות', אין אומה שולט בהם ... ולדעתי השלום יסוד העולם, כאילו קיימו כל התורה.

'יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך' - רצונו לומר: שלא תהיה קמצן, בין לעני בין לעשיר, באיזה הנאה, וגם 'ויהיו עניים' ממש 'בני ביתך' - לאכול ולשתות כבניך. ... שימנע אדם ליתן צדקה בטענה: עניי ביתו קודמים, לזאת אמר אף ש'יהיו עניים בני ביתך' - כי אפילו עני צריך ליתן, על דרך מה שנאמר 'ומבשרך לא תתעלם' - שלא ימנע באומרו שקרוביו קודמים. עיין לעיל, שהכפל הורה שלא ייתן לעני פת קיבר, וגם ליתן לו פרוסת לחם וילך, וגם לטעון שאינו מספיק ליתן לו, ולזאת אמר 'ויהיו עניים בני ביתך' - כמו שעושה לבניו, שמאכילם פת נקיה ואוכלים עמו, ואף שאינו מספיק.

'רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' - רצונו לומר: אף ששני הדרכים טובים, מכל מקום יעסוק בתורה ומלאכה, שהיא תפארת למקום ותפארת מן האדם, שלא לגזול מאחרים וכיוצא. וגם שהוא זן אשתו ובני ביתו, ומפארים אותו, ונזהרים בכבודו, לא כן מי שאינו זן אשתו ובניו - מזלזלים בכבודו, ויש לחוש לאיסור. וזה שאמר: 'וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון'.