מקצת שבחו
חכם יהושע רפאל בנבנישתי נולד לאמו ולאביו חכם ישראל בשנת ש"נ (1590) בעיר קושטא שבתורכיה.
גדל לתורה וליראה במשפחה של תלמידי חכמים. אחיו הבכור הוא חכם אליעזר בנבנישתי ואחיו הצעיר הוא חכם חיים בנבנישתי, מחבר הספר 'כנסת הגדולה'. בשל מחלה קשה שפקדה אותו בילדותו, הוסיפו לשמו את השם רפאל. ראשית תורתו למד מפי החכם באשי, חכם יוסף מטראני, המהרי"ט. גדל והיה לאחד מחשובי חכמי קושטא. השתלם בחכמת הרפואה, השירה והדקדוק, והיה בקשר לקהילת היהודים הקראים בתורכיה, ששלחו אליו שאלות. היה חשוך ילדים אבל אימץ בן, וזכה לראות בחתונתו.
בשנת תכ"ב (1662) יצא לאור בקושטא, הכרך הראשון של ספרו 'שדה יהושע' - סדר זרעים, פירושו על התלמוד הירושלמי. חמשת הכרכים הנוספים נדפסו, לאחר מותו, בקושטא בשנת תק"ט (1749). בשנת תל"ז (1677) נדפס, לאחר מותו, ספרו 'אזני יהושע' - דרושים בנושאים של אמונה והשקפה. חיבורו 'לבוש מלכות' – פיוט ליום הכיפורים נדפס בירושלים בשנת תרס"ג (1903), ותשובותיו נדפסו בספר 'שער יהושע', שיצא לאור בהוסיאטין (אוקראינה) בשנת תרס"ד (1904).
חכם יהושע רפאל בנבנישתי נפטר בשנת תכ"ח (1668), בגיל 78. יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום י"ג אלול, יום סיום כתיבת ספרו 'שדה יהושע - סדר זרעים'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שישראל בכללותם מקבלים חיותם מאיתו יתברך.
כמו שהגוף האנושי, בכל חלקיו, מקושר בפרקיו, קו לקו, להיות כולם מקבלים מנפש אחת, שהוא המקור אשר ממנו שואבים החיות וההרגש בזה בעצמו, הנה עם בני ישראל בכללותם, להיות כולם בכללם ובפרטם, מקבלים חיותם הא-להי מאיתו יתברך, ואין עוד מלבדו, אותו האור המתפשט מקשר ומהדק ומאחד את כולם, והם כגוף אחד בעל חלקים מדובקים נקשרים זה עם זה, מה שאין כן בשאר האומות אשר לא מבני ישראל המה, לפי שנמסרו לשרים כוכבים ומזלות וכל צבא השמיים, והמשפיע שלהם כל אחד הוא נבדל, ולזה הם נפרדים ונחשבים לגופים נחלקים, וכמו שראינו בתורתנו הא-להית שביעקב אמר: 'כל הנפש הבאה ליעקב מצריים שבעים', ובעשיו שהיו שש כתוב: 'נפשות ביתו', להיות שבני עשיו נשפעים ממשפיעים מתחלפים ובני יעקב נשפעים ממקור אחד.
אזני יהושע, ח"א, דרוש ד', עמ' 53-54. הוצאת העורך (יצחק אדרת), תשע"ו (2016).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלא יסגף עצמו אלא יחיה עצמו על התורה ועל העבודה.
שלימות הגוף הוא מרכבה אל הנפשי, והוא הדבק לו בקדימותו, וכאשר ראינו במקומות רבים הזהירונו קדמונינו זיכרונם לברכה הקדושים, שלא יסגף עצמו בעינויים, כדי שלא יתבטל מהמצוות ומעסק התורה. אמרו בירושלמי של נדרים: 'לא דייך מה שאסרה תורה', ועל פסוק: 'יש בוטה כמדקרות חרב', והפליגו בזה. והרמב"ם בהלכות דעות אמר: 'אלו המתענים תמיד, אינם בדרך טובה, ועליהם הכתוב אומר: 'אל תהי צדיק הרבה', ובסוף דבריו חתם שיעשה האדם שלימות הגוף לתכלית שלימות הנפש, כיצד? - יאכל דברים טובים וערבים ויאמר כדי שיהיה לי כוח ללמוד, ילבש לבושים נאים ויאמר כדי שישמעו דבריי כשאוכיח להם בדברי שמיים, וכן על זה הדרך בכל הדברים, ונמצא זה אוכל העולם הזה, ויש שכר לו לעולם הבא ועולם הזה, שנאמר: 'בכל דרכיך דעהו'. ...
עלה לנו מהמקובץ, שהירא את דבר ה', ורוצה לעסוק עצמו בדברי תורה, אינו רשאי לסגף עצמו, אלא יחיה עצמו על התורה ועל העבודה, ואל חי חלקנו צורנו יחננו חכמה ובינה, להקים דגל התורה על תילה ותרבה הדעת, אמן כן יהי רצון.
אזני יהושע, ח"ב, דרוש ל"ו, עמ' 216-223, 232. הוצאת העורך (יצחק אדרת), תשע"ו (2016).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד השתוקקות להיקבר בארץ ישראל לעניין תחיית המתים.
היות ארץ ישראל עיסה לכל הארצות, בשם טוב ותהילה, זאת מצאנו, גם ראינו כן כי לתהילתה וחשיבותה - אבותינו הקדושים, חלקם בחיים לא זזו מחבב רצועת ארץ ישראל, אם למוות אם לחיים, ואבינו הראשון כמה כרכורים כרכר שלא לעזוב את בנו לצאת ממנה, ואמר: 'רק את בני לא תשב שמה', ובפרט בעניין הקבורה. ומה גם בפרשתנו, בעניין יעקב ויוסף, כנפש האב וכנפש הבן נכספה וגם כלתה נפשם לשפוך שיחה לבניהם אחריהם, שבכתף יישאום העיר קברות אבותינו. ...
היא השתוקקות יוסף ויעקב להיקבר בארץ ישראל, והטעם - לעניין התחייה, וכמו שבא מקובל במאמר הניצב פתח השער במדרש: למה כל האבות תובעים ומחבבים קבורת ארץ ישראל? אמר רבי אלעזר: דברים בגו. רבי יהושע בן לוי אמר: מהו דברים בגו? - 'אתהלך לפני ה' בארצות החיים'.
אזני יהושע, ח"א, דרוש י"ב, עמ' 158-162. הוצאת העורך (יצחק אדרת), תשע"ו (2016).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שגדר הצדקניות שווה לצדיקים, ושם תהא מנוחתן.
'כה תאמר לבית יעקב - אלו הנשים, ותגד לבני ישראל - אלו האנשים' - מאחר שהשכר התגמולי תלוי אחר הקיום המעשי, אם כן הוספת מים - הוספת קמח, ואם כן, כי כאיש גבורתו בקיום המצוות - כן יפרה וכן יפרוץ, שכרו איתו ופעולתו, ולרב ירבו נחלתו, ומעט תמעיט נחלתו. והאיש העושה מצוות הרבה - שכרו הרבה מאד, והעושה מעט - אפילו טרח בכל כוחו, יהיה שפל הערך לאשר קדם, כי זה כל האדם, והכל לפי רוב המעשה. אולם אחר ההשקפה, לא זה הדרך בעניין הגמול, אבל הנבחן ממנו בלקיחת הגוף. המשל בו, אם איש אחד יסבול כוחו עשיית מאה מצוות, ואיש אחר יסבול מאתיים, וכולם טרחו כל כוחם עד מקום שידם מגעת - שכרן שווה בשווה, חלק כחלק יאכלו, מאחר ששניהם טרחו כל כוחם בכל יכולתם, וכל מאמצי כוח. ... ואחר היות הדבר כן, מכאן הודעה רבה לנשים, שרבים יחשבו שמאחר שחסרו להן חלק מהתרי"ג מצוות, והן מצוות עשה שהזמן גרמן, אם כן שכרן גם כן לא יהיה שלם, כמו שכתבתי בדרוש, וביארתי שם גם כן פסוקי רות: 'ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' ... שגדר הצדקניות שווה לצדיקים, ובמקום שהצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם - שם תהא מנוחתן. וגם בהיותה בחיים חייתן, אליהן יאות התפארת וההוד. הנה זאת חקרנוה, כן היא בכמה מקומות, שהמקרה ברוב עתים 'מושיבי עקרת הבית' - לאשה חכמה, ואישה טפל לה, הלא תראה בעניין מנוח ואשתו.
אזני יהושע, ח"ב, דרוש י"ז, עמ' 286-288. הוצאת העורך (יצחק אדרת), תשע"ו (2016).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד חיוב נשיאות הפנים בקרוביו, וביתר שאת באשתו.
חובה על הקרובים להצטער בצרתם של קרובים בעד החיים אל המתים, וזו היא דרך ישרה יבחר ויקרב כל בעל שכל, עיניו בראשו, שהיא תפארת לעושיה בעיני א-להים ואדם, ובזה עלה בידינו אמור הקודם בהקדמתנו על נכון. האמנם, חיוב הנמשך, והוא ש'איש איש על כל שאר בשרו' - זו אשתו, שבעתיים יוקם ביתר שאת פניה. ... למדנו כי נשיאות פנים מחוייב הוא בחיים חיותם, ואולם במיתתן גם כן, זה פשוט מאוד, ומבואר ממקומות רבים. כבר אמרו: 'כל המאבד אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות'. והאות העיקרי הוא מפרשתנו, במה שהשתדל אבינו הזקן, בעניין קבורת צלעתו הנכבדת, וכבוד עשה לה במותה, והוא אומרו: 'ותמות שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען, ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה'.
אזני יהושע, ח"א, דרוש ה', עמ' 66-74. הוצאת העורך (יצחק אדרת), תשע"ו (2016).