חכם בנימין הכהן ויטאלי


מקצת שבחו

חכם בנימין הכהן ויטאלי נולד לאמו אביגיל ולאביו חכם אליעזר בשנת תי"א (1651) באלסנדריה שבאיטליה. 
גדל בתורה וביראה, והתעמק בקבלת האר"י. בשנת תל"א (1671), בגיל 20, קירבו חכם משה זכות, מגדולי המקובלים באיטליה בתקופתו, והזמינו לעירו וונציה, והסמיכו לרבנות. בסוף שנה זו, שב לאלסנדריה, ונישא לנחמה, בתו של חכם משה כהן-רפא, שהייתה בת-דודתו, ונולדו לזוג לפחות שתי בנות. לאחר נישואיו, עבר לעיר קסאלי, ושימש שם בקודש, במהלכן למד קבלה והלכה מפי רב העיר, החכם המקובל שמשון באקי. 
בשנת תל"ה (1675), בגיל 24, חזר לאלסנדריה ונתמנה לרב העיר. בשנת תמ"ב (1682), נתמנה לרבה של העיר רג'יו (רג'יו אמיליה), ונשא בתפקיד זה למעלה מ-40 שנים עד לפטירתו.
חכם בנימין הכהן ויטאלי נודע כאחד מגדולי התורה ומגדולי המקובלים באיטליה בימיו, וחכמים בולטים בני תקופתו ביטלו את פסיקותיהם מפני שיטתו. תלמידים רבים שלו, שימשו כגדולי חכמי איטליה בדור שלאחריו, ושתי בנותיו נישאו לתלמידיו, שהפכו לחכמים חשובים באיטליה - חכם ישעיהו באסאן, שמילא מקומו לאחר פטירתו כרבה של רג'יו, וחכם מנשה יהושע פאדובה, רבה של מודינה. 
חכם בנימין הכהן ויטאלי חיבר ספרים רבים, חלקם נתפרסמו בחייו, רבים לאחר פטירתו, וחלק מכתביו נמצאים עדיין בכתבי-יד. בין כתביו: 'גבול בנימין' - דרושים, שנדפס לראשונה בשנת תפ"ז (1727) באמשטרדם; 'אבות עולם' - פירוש לפרקי אבות, שנדפס בשנת תע"ט (1719) בוונציה; וכן 'שו"ת הרב"ך', שנדפס, לאחר מותו, בשנת תש"ל (1970) בירושלים ביוזמת הראשון לציון חכם יצחק ניסים. 
חכם בנימין הכהן ויטאלי נפטר בליל שבת פרשת בשלח, י"ז בשבט ת"צ (1730). 
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שבח נעמה, שלימדה לתקן מחרשה, ולא להכין כלי מוות.
'אחות תובל קין נעמה' - אמר רבי אבא בר כהנא: נעמה אשתו של נוח הייתה, ולמה קורין אותה נעמה, שהיו מעשיה נעימים.' עד כאן. - למד זה ממה שהכתוב הזכיר כאן 'ואחות תובל קין נעמה', מה שלא הזכיר עדיין שום אשה, אין זה אלא לפי שהיו מעשיה נעימים. כלומר אף על פי שהייתה אחות תובל קין הרשע, שתבל אומנותו של קין, 'לוטש כל חורש נחושת וברזל', היא הייתה צדקת ...
פשטו של מקרא מורה על שהייתה חכמה במלאכת הברזל כמו אחיה תובל קין. עד כאן. והיא שלמדה לנוח לתקן כלי המחרישה ודומיהם, וזה להיפך מאחיה שתבל אומנותו של קין להכין כלי מוות, והיא תקנה כלי המחרישה לתת חיים לאדם בהכין לו בר ולחם ומזון. לכן כתוב עליה: 'אשת חיל מי ימצא', שזיכתה לבעלה וניצלה עמו מן המבול. 'ורחוק מפנינים מכרה' - שהפנינים נוחים להישבר והיא עמדה באמונתה, אף שהייתה בדור שכולו חייב, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.
גבול בנימין, כרך ג', דרוש לנישואין, עמ' 2607-2608. הוצאה פרטית וחדשה, תוכנת 'אוצר החכמה'.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלא יחשוש ללמד תורה לרבים, שנתעבר בו ניצוץ משה.
ואל יאמר בן הניכר: מי שמך לאיש, ללמד תורה ברבים, מי אתה ואנה תלך בדרכים, אשר שגבו ממך, כי לא כל מוח סובל זה. אף אתה אמור לו: כבר קידמך המדרש במדבר רבה פרשה י"ד: 'דברי חכמים כדרבונות' - מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מפי קטן שבישראל, יהא בעיניו כשומע מפי חכם שבישראל? - תלמוד לומר: 'והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי, אשר אנכי מצווה אתכם היום'. ולא כשומע מפי חכם, אלא כשומע מפי חכמים; ולא כשומע מפי חכמים, אלא כשומע מפי סנהדרין; ולא כשומע מפי סנהדרין אלא כשומע מפי משה - הכוונה, כי יהא דומה בעיניו כשומע מפי כל חכמי ישראל, וכשומע מפי משה ממש, שיובן עם מה שכתוב בכתבי האר"י, זכרונו לחיי העולם הבא, שאין אדם יכול לחדש דבר בתורה אלא אם נתעבר בו ניצוץ מנשמת משה רבינו, עליו השלום.
גבול בנימין, כרך א', הקדמת המחבר, עמ' 11-12. הוצאה פרטית וחדשה, תוכנת 'אוצר החכמה'.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד הדורשים בדברי אגדה, כמים המרטיבים יער צומח עצים.
אמרו בילקוט קהלת סימן ב': 'עשיתי לי בריכות מים' - רבי חנינא בר פפא אמר: אלו הדרשנים. 'להשקות מהם יער צומח עצים' - אלו עמי הארץ שבאים ושומעים'. ויובן זה עם מה שמובא במדרש משלי על פסוק: 'ברוב עם הדרת מלך' - אמר רבי סימון, אמר הקדוש ברוך הוא: בשעה שישראל נאספים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ושומעים הגדה מפי חכם, אני מתעלה בעולמי ואומר למלאכי השרת: בואו וראו עם זו שיצרתי לי בעולמי, כמה הם משבחים אותי. באותה שעה הם מלבישים אותו הוד והדר, לכך נאמר: 'ברוב עם הדרת מלך'. עד כאן. - וזה לפי שהמלאכים קטרגו בבריאת האדם, ואמרו: 'מה אנוש כי תזכרנו'. לפיכך כשישראל שומעים דברי תורה, אז מתעלה הדרו במה שבראם.
ועל זה אמרו בספרי, פרשת עקב על פסוק: 'ללכת בכל דרכיו' - דורשי רשומות אומרים: רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם? - למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו'. עוד שם במדרש משלי על פסוק: 'לא ירעיב ה' נפש צדיק', זה לשונו: 'בא מי שיש בידו חמישה חומשי תורה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: למה לא למדת הגדה ולא שנית?! - שבשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עוונותיהם של ישראל. ולא עוד אלא שבשעה שהם עונים אמן יהא שמיה רבא, אפילו אם נחתם גזר דינם, אני מוחל להם ומכפר עוונותיהם'.
לפיכך כינה בעל המאמר את הדרשנים לבריכות מים, שכשם שהמים מגדלים ומרטיבים יער צומח עצים, כך הדרשנים בחידושי תורה שמחדשים ובתוכחות שמוכיחים לרבים, מאשרים ומדריכים אותם שבאים ושומעים. ואל יאמר הסר איש - הן אני עץ יבש. כי כולם ידעו בשומעם את דברי הגדה, המושכת ליבו של אדם, את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשו.
גבול בנימין, כרך א', הקדמת המחבר, עמ' 10-11. הוצאה פרטית וחדשה, תוכנת 'אוצר החכמה'.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שהתורה והתשובה כמים ועפר, שניהם צריכים לבניין.
בתורה היה מסתכל וברא העולם, ואם כן, לא נברא העולם אלא בשביל התורה, וכשאין ישראל עוסקים בתורה אין ראוי להתקיים, אך הקדים הקדוש ברוך הוא התשובה שבזה יש קיום לעולם. ...
הנה כי כן, התורה והתשובה הכל דבר אחד, והם משולים למים, שכן התורה כתוב בה: 'הוי כל צמא לכו למים', והתשובה נאמר בה: 'שפכי כמים לבך'. ואמרו ביומא פרק ח': 'אמר רבי לוי: גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד'. וזה נמשל לעפר, שכן אמרו בשמות רבה פרשה י"ג: 'נטל הקדוש ברוך הוא עפר מתחת כיסא הכבוד, וזרק על המים ונעשית ארץ' - הרי שגם בכיסא הכבוד שייך עפר, הרי אלו שני דברים הצריכים לבניין שהם מים ועפר.
גבול בנימין, כרך א', דרוש להתחלת מדרש ועסק התורה, עמ' 27-28. הוצאה פרטית וחדשה, תוכנת 'אוצר החכמה'.
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שלא יעשו המשפטים רק בשביל שהשכל מחייבם.
הנה תחילה בבריאת העולם, נהג הקדוש ברוך הוא את עולמו בדת הטבעית, הוא מה שאמרו בפרק ז' של סנהדרין: 'שנו חכמים ז' מצוות נצטווו בני נוח - דינים וברכת ה' ועבודת אלילים גילוי עריות ושפיכות דמים, וגזל ואבר מן החי'. אלה הם מצוות שהשכל והטבע מחייבם כדי לקיים הקיבוץ הכללי. ואחר כך מדור אל דור ציווה להם לעשות מצוות פרטיות ... הרי אלו כנגד הדת הנימוסית, כפי הדור והזמן. אך בהר סיני ניתן להם הדת הא-להית, הכוללת שלושתם: משפטים - הם ז' מצוות בני נוח, שחזר וצוום בתורה כדי שלא יעשו אותם בשביל שהשכל מחייבם, רק לעשות אותם בשביל ציוויו יתברך. והמצוות - הם כנגד הנימוסית. והחוקים - הם הדת הא-להית שאין נודע טעמם, רק לה'.
גבול בנימין, כרך ג', דרוש לתורה, עמ' 2757. הוצאה פרטית וחדשה, תוכנת 'אוצר החכמה'.