מקצת שבחו

דעו אהובי, כי אין כמוה מחכימת פתי ומלמדת לאדם דעת, ואם יושרשו בניכם, ויהיו 'שתולים בבית ה', ובחצרות א-לוהינו יפריחו' בבתי מדרשות, ויקבעו עתים לתורה, יציצו ויפריחו ויחכמו גם כן בכל החכמות, ובידיעת הלשונות, כפי הצורך והשעה, ולא תהא כהנת כפונדקית חלילה. שימו לב אחי ורעי, שאם, חלילה, חסור יחסר לימוד התורה הקדושה, כמו כן יעצור, לא עלינו, השפע מלמעלה, והיא אומרם באבות: 'אם אין תורה אין קמח', והנביא צעק: 'על מה אבדה הארץ, ויאמר ה' על עזבם את תורתי'. ובמדרש אמרו: 'וצבא תינתן', על פשעה של תורה, המלכות גוזרת ומצלחה'. ולך לכיוון השני, 'על שלושה דברים העולם עומד, על התורה', 'הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו. - כל זמן שהקול קול יעקב, אין הידיים ידי עשו'. וסוף כל סוף התורה נותנת חיים לעושיה, בעולם הזה ובעולם הבא.

לדעתו יתברך, כולנו כאיש אחד נחנו, כנים אנחנו, כאשר נאמר: 'ישראל גוי אחד בארץ'. ורצה גם כן שכל אחד ממנו נהיה ערבים זה לזה. ועל פי ההקדמות הללו נבין בדרך הראשון, כוונת הכתוב יסוד דרושנו: 'לא תשנא את אחיך בלבבך' - כלומר 'לא תשנא את אחיך' שראוי הוא להיות כלבבך. כי כמו שהלב הוא אחד מאברי הגוף והיותר יקר וחשוב, כך יהיה לך רעך, יען הוא חלק מגופך, ישראל גוי אחד בארץ.
וכפי זה, מחויב אתה להשגיח עליו, ולהוכיחו על פניו, אם תמצא בו ערוות דבר, כי שב חלילה מאחרי ה', לכל אשר יחטא, 'הוכח תוכיח את עמיתך'. ובכגון זה 'לא תשא עליו חטא' - כלומר לא תשא חטא בעבורו, מדין הערבות שיש לך עמו.

ועל זה ידוו כל הדווים. הקול נשמע, צעקת הרועים הקדמונים שבקדמונים, אבות העולם, גונחים ומייללים נגד עשירי עם, הממלאים בתיהם כסף, כי יעלימו עין מן לומדי התורה, ולא ישגיחו בהם להחזיקם בלימודם. ועל זה התורה חוגרת שק, כי נפלה עטרת תפארת הדת, כי לומדיה לובשים שחורים מבחוץ ומבפנים, עם העניים האומללים, כי לא נכון להם להתבזות עצמם לחזר על פתחים, הגם כי בביתם אין לחם ואין שמלה. שימו לב אחי ורעי, כי עיקר השמחה במועדי רגל היא לשמח העניים, במתנה ראויה להתכבד כל אחד כפי יכולתו, ובפרט לתלמידי חכמים, כי אין קץ לשכר התומכים בהם.

'כל הקובע מקום לתפילתו, א-לוהי אברהם יהיה בעזרו' - שמלבד פשטן של דברים, יראה שבא להורות, שמי שבתפילתו קובע לו מקום - כלומר שמתפלל בקביעות במיתון ובשובה ונחת, לא במהירות ובבהלה כמו שפורק עול חלילה, זוכה שא-לוהי אברהם יהיה בעזרו, יען אברהם אבינו, עליו השלום, בכל מפעליו בעבודת ה', היה במיתון ונחת והתבונות רב, ולא בחיפזון.

הגם שהחוב מוטל על אב ואם להשגיח על בניהם יחדיו ידובקו, להדריכם בדרך תמים, לכל הדברות והאמירות. לא נפלאה היא ולא רחוקה היא כי הלכה זו, נשים באות ומאירות אותה בפרטות, יען כי השגחת האם על בנים, בהתמדה וזריזות, בעיניים פקוחות עליהם, יהיה לעזר ולהועיל להם, יותר ויותר ממה שיוכלו האבות להדריכם, ולהגדילם בעבודת הא-ל יתברך, ולשמור מצוותיו חוקותיו ותורותיו, באהבה וחיבה. ואם על בנים שמחה.

היום הוא יום בשורה, והוא ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, ומנהגה של ישראל תורה היא, לברך ביום זה כל פירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל, ומרבים העם לעטרם בפירות אחרים, וגם בירק עשב, לברך עליהם בורא פרי האדמה. ויש טעם ליודעי חן כי בהיות בתוך ימי השובבי"ם, יבואו לתקן פגם ברית בברכות הללו נמצא כדי גאולתו. הגם כי לא נמצא כזה שום רמז בדברי האר"י החי.

'ומי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה, ילך וישוב לביתו' - מלבד הפשט כי לא יופשט, השוטרים מדברים בלשון חכמה ודרך רמז: 'מי אשר ארס אשה' - זו תורה, כמו שאמרו זיכרונם לברכה על פסוק: 'תורה צוה לנו משה מורשה - אל תקרי מורשה אלא מאורסה'. ולזה רמז הכתוב: 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת'. מי האיש אשר ארס אשת נעורים - קיבל התורה בכלל כל ישראל, כל העדה כולם קדושים, כולם שמעו בסיני קול א-לוהים חיים מדבר מתוך האש, אכן 'לא לקחה' - לא עשה לה לקוחים, לקבוע לימוד בה, יום ולילה ... האיש הלזה 'ילך וישוב לביתו', ובאהבתה ישגא תמיד בקבוע עתים לתורה.