מקצת שבחו

'כל השרוי בלא אישה שרוי בלא תורה' - והטיבו אשר דברו, שאל יקח לבך לומר שכיוון שאני עוסק בתורה, מי הכניסני בתגר זה, ליקח אשה ולהוליד בנים, שמוכרח אני לצאת לעבוד כדי לפרנסם, ואני מתבטל מתלמוד תורה. וכעניין בן עזאי שאמר: 'מה אעשה שנפשי חשקה בתורה' - שזה אינו, שהרי לפי דברי הרב 'משכנות יעקב' והרב 'דרכי שלום', זיכרונם לברכה, הוא שכל עוד שמה שיוצא לשוק הוא לצורך פרנסת אשתו ובניו, הרי הוא לו כעוסק בתורה. ואדרבה, אם לא יעשה כן נקרא מבטל את התורה. אם כן זה אומרו: 'כל השרוי בלא אשה' - בטענה שהוא חכם הרואה את הנולד, שמוכרח לצאת לעבוד ומתבטל מן התורה. לזה אף אתה אמור לו: ש'שרוי בלא תורה', שאם תוקע עצמו בסברה זו, ונהפוך הוא שאין לו תורה, כיוון שגורם להיבטל מתלמוד תורה, אם לא יצא לעבוד.

'אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה' - ולכאורה קשה. שלמה מצוות הצדקה, שרוצה לעשות, יהיה דווקא עם עמלי תורה ולא בשאר עניים?! ...
ואפשר שיובן בהקדים מה שהובא להרב 'לחמי תודה' ... והטעם נראה, לפי שידוע מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שרשעים זוכרים תמיד יום המיתה, וגם אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שסגולה אחרונה לנצח ליצר הרע הוא שיזכור לו יום המיתה. ובכן היצר הרע מתאמץ תמיד שיתנו צדקה, כדי שיחשוב בדעתו שבזה ניצול ממיתה, כמו שאמר הכתוב: 'צדקה תציל ממות', ועל ידי זה, לא ינצח אותו בזכירת יום המיתה, לפי שחושב שהצדקה יצילנו ממוות. עד כאן לשונו.
נמצא שגם על זה נמצאת לו הסתת היצר הרע, שלא ירא ולא יפחד מיום המוות, על ידי הפיתוי שייתן צדקה. ולמפרע צדקה זו שעושה לא תחשב לו למצווה כי היא מצד היצר הרע.
ובכן באה על נכון כוונת המאמר: 'אם בקשת לעשות צדקה' - רצונו לומר: אם בקשת לעשות צדקה כראוי, הצד היותר טוב הוא 'עשה אותה עם עמלי תורה' - הכוונה היא שאם עלה על דעתך, שמה שאתה רוצה לעשות צדקה הוא מצד היצר הרע, כדי שיוכל עמך כשירצה להחטיאך ולא תזכור לו יום המיתה, נגד זה עשה אותה עם עמלי תורה. ומן הסתם התלמיד חכם שתורתו אומנותו הוא בבית המדרש, ומוכרח אתה לילך שם לעשות צדקה, ועל ידי זה 'אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ'. והוא מידה כנגד מידה, היצר הרע הסית אותך שתעשה צדקה, כדי שלא תוכל עמו ותלכד ברשתו, אתה תעשה נגד זה, שתעשה עם עמלי תורה, ועל ידי זה תנצח אותו ולא תיפול בחלקו.

רבי אלעזר בן שמעון, מצא אותו ממונה התופס גנבים, אמר לו: איך יכול אתה להם, האם לא כחיות נמשלו שכתוב: 'בו תרמוש כל חיתו יער'. יש אומרים שממקרא זה אמר לו: 'יארב במסתר כאריה בסוכו', שמא לקחת צדיקים והנחת רשעים. אמר לו מה אעשה מצוות המלך הוא. אמר לו בוא אלמדך איך תעשה, כתב בארבע שעות לחנות, כשתראה אדם שותה יין ומנמנם, שאל עליו. אם תלמיד חכם הוא וישן - הקדים ללימודו. ואם פועל הוא - הקדים לעבודתו. ואם הוא אומן שמלאכתו בלילה - עסק ברידוד. ואם לא - גנב הוא ותפוס אותו ...
וזהו מה שרמז מכח מה שאמר: 'הגידה לי את שאהבה נפשי' - ולא אתפוס אותם. ואז אמר לו, כנס בארבע שעות לחנות. וזהו מה שרמז גם כאן, תבדוק ותראה: 'איכה תרעה' - היאך הוא מרעיתו. ו'איכה תרביץ בצהרים' - לשכב בשינה של צהרים, על איזה סיבה הוא ישן. אם תלמיד חכם הוא הקדים ללימודו, ואם פועל הוא הקדים לעבודתו, ואם לא, גנב הוא ותפוס אותו. ועל איזה סיבה למדו לעשות כן שיכנס בארבע שעות לחנות? - כדי שלא יתפוס צדיקים ויניח רשעים.
וזהו שרמז גם כאן מה שאמר רבי אלעזר בן רבי שמעון, איך לא אלמד שיעשה כן: 'שלמה אהיה' - אני 'כעוטיה' - אור בחושך, צדיקים עם רשעים, שאפשר צדיקים יתפוס ורשעים יניח. וזהו שאמר 'על עדרי חבריך' - שהם הצדיקים. ותיבת 'על' הוא כמו 'ויבואו האנשים על הנשים', וכמו כן כאן אהיה 'כעוטיה על עדרי חבריך' - רשעים עם צדיקים.
והנה בזה שרומז שלמה המלך עליו השלום על ידי השינה של צהרים, כי בזאת תבחנו באיזה דרך הוא הלך והכר יכירנו אם הוא צדיק או רשע, זהו דווקא לימות החול. אבל ליום שבת, אדרבה, זו היא שבחה, ששינה בשבת תענוג. וכן אם החזיק כוס בידיו ומנמנם, שמכוח התענוג בשבת בא לידי שינה. ועל זה רמז תיבת שבת: 'תרביץ בצהרים שלמה', בראשי תיבות 'שבת', שזה האות וסימן לא ניתן להיאמר ביום שבת קודש להבחין אם הוא צדיק או רשע. וכן גם 'תרביץ' גימטרייה 'שבת', שתרביץ שנת צהרים, שזהו התענוג. וכל הסימנים הניתנים להבחין בין צדיק לרשע, הם בטלים לגבי שבת.

שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם א-לוהים עשה את האדם' - שנשמות ישראל דומה למשכן, ככתוב: 'ושכנתי בתוכם' - בתוך כל אחד ואחד. ועל ידי חטא הרציחה, מסלק ומגרש השכינה ממקומה.

על ידי זכירת עמלק, אנו מרוויחים שהגויים כשומעם מה שנעשה לאבותינו, גם המה בימים האלה ובזמן הזה, מתייראים לבוא עלינו. ... ועוד יש תועלת אחרת, והוא שאינם מתייאשים עם בני ישראל מן הגאולה בגלות הזה האחרון, שאומרים ישראל על ידי זכירתם, מי שגאל את האבות הוא יגאל את הבנים, שעוד ידו נטויה בחסד וברחמים על עמו ונחלתו. ... שעם שלפי הנראה היה שזה שנצטווינו לקרות מצווה זו של 'זכור' בציבור היה לביזיון ישראל, אחר שהוא בא למזכרת עוון, מכל מקום כיוון שיש מצד אחר תועלת, שבשביל מצווה זו יש הצלה לנו מהגויים ששומעים הנסים שנעשו לאבותינו ועוד יש תועלת אחרת והוא שבזוכרנו מחיית עמלק אנו נזכור מהנסים שנעשו לאבותינו ולא יעלה על לבנו כי אבדה תקוותינו, חס ושלום, כי מי שגאל את האבות הוא יגאל את הבנים.