מקצת שבחו

עגונה. להיות שזה למעלה מג' שנים, שהלכו ג' אנשים מפה העירה מגדלים, יגן עליה א-להים, לקושטא לעסקיהם בספינת הבאפור, הלא המה הר' מירקאדו גורמיזאנו, השם ישמרהו, והר' אליא גורמיזאנו, והר' שמואל חאטים, ובחזרתם לעירנו בתוך באפור מוסקוף, הנה דרך ים באה על גבי הבאפור הנזכרת ספינת באפור אינגליז, והר' מירקאדו הנזכר נמלט, שברח תיכף להאינגליז, ברוך פודה ומציל. והשניים אחרים שלא ברחו תיכף, ונשארו בבאפור המוסקוף נטבעו שם, שהלכה והייתה למצולות ים, ומאז ועד הלום לא נודע זכרם, הרחמן יצילנו. והן עתה בח' תשרי משנת תרכ"ו, כאן נמצאתי וכאן הייתי פה גאליפולי, יגן עליה א-להים, בבית הגביר סימנו אשר יוחאי, ישמרהו הרחמן ויפדהו, וסיפר דברים אלו הבאים בקבלת העדות, והושבתי בית דין וקיבלנו עדותו ...
ובכן, לשאול הגיעו קרובי האישה, מרת נפש, אשת הר' אליא גורמיזאנו הנזכר, בשאלה מאתי, אם על פי עדות הלזה מותרת להינשא או לא? ...
אמנם, אמרתי אלקטה נא באמרים מפי סופרים ומפי ספרים, יען נודע להם לחכמים, כמה גדולה מצווה זו המטפל להתיר עגונה ... ומה גם חסיה נפשי על אודות אשת הר' אליא הנזכר, בשאלה הרכה והענוגה, שזה כמה שנים היא יושבת תחת תומר מרה שחורה בירכתי ביתה, אולי אזכה להצילה מכבלי העיגון. ...
ובכן, היא האישה יצאת מאיסור תורה, ומעתה על פי האמור בנידון שלנו, שכבר עבר עידן ועידנין, קרוב לארבעה שנים מהמקרה, ומה גם בזמנינו זה שיש באפורים וטלגרפים, אם ישנו, שיצא - היה נודע, והועיל לנו להוציא את האישה אשת הר' אליא הנזכרת בשאלה מאיסור תורה, ובכן כל ספק שייפול, הולכים אנו להקל בכל איסורי דרבנן ... ובנידון שלנו הרי יש כמה ספיקות להקל.
ובכן אחר שנתברר לי בירור גמור, שאינו חסר שום אליא מעירנו, כי אם אליא גורמיזאנו הנעלם, הוא זה שיצא מקושטא עם הבאפור מוסקוף, וכמו שכן אמר הר' מירקאדו הנמלט ובא לעירנו לחיים, די והותר ... שדי החיפוש והבירור על ידי בית דין ...
ואם כן, הרי וודאי שעל פי עדות הגביר נזכר - אשה זו אשת הר' אליא נזכר, מותרת להינשא לכל גבר שיתייצב ואדם לא יימח בזרעו, ובלבד שיסכימו עמי הרבנים המופלאים בית דין רבה, שבאמי מורתי קושטא, יגן עליה א-להים, כמו שכבר מילתי אמורה בראש המגילה.

שידוכין. עוד מעשה בא לידי פה העירה מגדלים, בראובן משודך עם נערה אחת, ובהמשך הזמן הלך לו אל אחת הערים, ומשם שלח לומר במכתב לחמיו, שהוא אינו מרוצה בבתו ויעשה מה שליבו חפץ, שהוא אינו רוצה לישא את בתו. ואחר זמן, בבואו פה, חזר בו וטען שתקיים שבועתה, והיא האישה זאת אמרה כיוון שכתב לאביה כן שאינו מרוצה בה, שכל כגון זה שהיה לה חרפה גדולה, אם כן אינה מרוצית בו ופטורה משבועתה. ופסקתי שצדקה בטענתה ... והרי היא נקייה נדר, נקייה שבועה, וממילא שפטורה מהקנס, ואין זה צריך ביאור.

אמירה לגוי. חוזים בכוכבים, שהם אמרו שבשעה פלונית ביום שבת, יהיה חושך אפילה בעולם, ויתמיד כשתיים או ג' שעות, ונפל פחד היהודים עליהם ושואלים הלכו האם מותר לומר לגוי, שעה אחת קודם הזמן, שידליק בביתם נר, כדי שבחושך לא ידמו, או נאמר שאסור, שישנו בתקנה, שידליק עששית מערב-שבת שיעור שתדליק כל השבת? - הנה בדבר זה נשאל הרב מורנו רבי יעקב שמשון בספר 'יעקב לחוק' שבסוף ספר שבת של מי, לימוד ד', והעלה שאף מי שאפשר לו בעששית אלא שהוא חס על ממונו, אומר לגוי בערב-שבת שידליק לו הנר בביתו שעה אחת קודם אימת חשיכה, אבל אסור לומר לו בשבת עצמו.

קול באשה ערווה, זהו שאומרים - שירי עגבים ואהבה, אבל שירות ותשבחות על נס הנעשה לה, או כפועה לתינוק כדי להרדימו - אין לנו בה. כך כתב הרב כבוד מורנו הרב אהרן די-טולידו, זכרונו לברכה, בספר הקדוש 'דברי חפץ' דף קי"ג.

שמעתי באומרים לי, על חיבורי הקטן הלזה, מי שם לך להיות חובר חבר, ולקובעו בדפוס, כי מקרא מלא דיבר הכתוב: 'עשות ספרים הרבה אין קץ', ועל הראשונים וכולי, כי הוא זה החלק הראשון ואתה בא וכולי ודיינו שנעמוד בשלנו בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים חלקם בחיים. על כן, באתי בארש החיים והנני מעתיק פה דברי צדיק, הרב חסיד קדוש כבוד מורנו הרב אליעזר פאפו זכרונו לברכה, בסימן ה' 'פלא יועץ' דף כ' עמוד ב', וזה לשונו: כמה טובה עשו לנו בעלי אסופות שבכל דור ודור, זכו וזיכו את הרבים, שאלמלא הם נשתכחה תורה מישראל, ובפרט בדור יתום כזה שרבו עלינו טירדות הזמן ואין הפנאי מסכים ללמוד בשקידה כל כך כמו הראשונים ודעתנו קצרה, ואם נבוא ללמוד ספרים הרבה אין קץ ומי הוא זה אשר תשיג ידו להיות כל ספרי הפוסקים בביתו ובחומותיו. ...
ובכן יקבלו הרובים את תשובתם, ועל דברי הקדושים זיכרונם לברכה אלו יסמכו ... כי זאת הייתה לי להדפיס תמימים דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים, ומה שחנני ה' בנידונים שבאו לפניי לזכות את עצמי ולאנשים אשר בגילי, וכבר אזהרה השמיענו הרב המופלא ... שלא יסמוך אדם על דבריו, כי אם הוא יחפש מקור הדין מהיכן תורה יוצאה, שהוא יסדרו להיות מסודר לפניו לזיכרון בין עיניו.