מקצת שבחו
חכם יצחק אלימלך נולד לאימו אסתר ולאביו חכם רפאל מאיר אלימלך בעיר ירושלים.
גדל בתורה וביראה בעיר ירושלים, ולמד מפי הראשון לציון החכם המקובל שלמה משה סוזין. הקדיש עצמו ללימוד התורה, בעוני ובדחק. היה מזכה הרבים בדרשותיו, ולימד תורה בירושלים ובאיזמיר.
בשנת תקצ"א (1831) יצא מירושלים אל העיר קושטא, ובדרכו עבר בארם צבא, שם שהה במשך ארבעה חודשים, ודרש בתורה. בשנת תקצ"ב (1832), הוציא לאור את ספרו 'הי"א שיחתי' - דרושים, בעיר קושטא.
יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום א' ניסן, יום בו חכם יצחק ענתבי, ראש חכמי ארם צובא, חתם על הקדמתו לספרו של חכם יצחק אלימלך 'הי"א שיחתי'.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהעוסק בתורה גומל חסד עם הקדוש ברוך הוא ושכינתו וכאילו פדה אותם מהגלות.
יתבונן האדם ויבחין האיש איך בידו לתקן ברפואה קלה כמות שהיא ואיך לא ישים אל לבו לשוב לפני ה' ולעסוק בתורה, שמלבד שכמה מעלות זוכה על ידי התורה, זאת ועוד אחרת שגומל חסד עם הקדוש ברוך הוא ושכינתו. והקדוש ברוך הוא חושב לו כאילו גאל אותו ושכינה עמו ולבניו, וכמו שמפורש ברועה הנאמן [=ברעיא מהימנא] פרשה 'כי תצא' דף רפ"א, ולא לחינם אמר קדוש ברוך הוא העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין האומות... קם רועה נאמן והשתטח לפני קדוש ברוך הוא ובכה ואמר, כי יהי רצונו שיחשוב לי כבר שמעשי שלי לגבי קדוש ברוך הוא ושכינתו יהיו לגבי כאדם שמשתדל בהם אחר אביו ואמו, שאוהבם יותר מעציו ונפשו, רוחו ונשמתו, וכל עולם שיש לו נחשב אצלו לאין לעשות לו רצונו של אבא ואמא ולגאול אותם בהם. עד כאן לשונו.
הי"א שיחתי, דף ט עמו' א – ט עמו' ב, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטנדינה, תקצ"ב (1832)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שמשעה שקבלו ישראל את התורה, נקראו 'בנים למקום', ומאז והלאה, אף אם יחטאו, יכולים לתקן את חטאם בתשובה ובמצוות.
ובזה הנה מה טוב ומה נעים לבאר מאמרם זיכרונם לברכה במסכת עבודה זרה דף ג', אמר רבי שמעון בן לקיש, מהו שכתוב 'ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי', מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלים את התורה, מוטב. ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתהו ובהו. וזהו שאמר חזקיה, מהו שכתוב 'משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה', אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה, אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה. וכתב רש"י זיכרונו לברכה 'הא' של השישי יתר, וכתבה בסוף מעשה בראשית לדרשה זאת. עד כאן. ולפי דרכנו בא על נכון, והוא כי ה'הא' בא לרמוז על חמשה חומשי תורה, וכתבה בסוף מעשה בראשית שנברא האדם בשישי, ללמדנו דרשה זו של רבי שמעון בן לקיש, שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם אם ישראל מקבלים את התורה, מוטב, היות כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וכמאמר הכתוב. ואם כן התקנה היא וודאי התשובה מצוות ושבת. והתשובה והקרבנות הם דמיון שוחד, ומקובלים אנו שאסור לקחת שוחד, וכן כתוב 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד', אבל האב מבנו מותר לקחת שוחד, וכמו שכתב גם כן הרב צמח דוד. וכבר כתבנו בשם הרב בעל צפנת פענח, שכל עוד ישראל לא קיבלו את התורה, לא היה להם דין בנים, ומקבלת התורה ואילך, זכו לתואר זה שנקראו 'בנים למקום'. 'ואם לאו', שאינם מקבלים את התורה, אם כן אין להם דין בנים, וכיוון שכן אין התשובה מועילה, מדין שוחד, 'אני מחזיר אתכם לתהו ובהו'. וזהו שאמר חזקיה 'מהו שכתוב משמים השמעת דין', כלומר שאסור לקחת שוחד, וזה גרם לכך ש'ארץ יראה ושקטה'. 'אם יראה למה שקטה', שהרי גם עתה אסור לקחת שוחד. 'ואם שקטה', בשביל איזה טעם, 'למה יראה'. לזה מעמיד אותה 'בתחילה יראה', באותו ספק שאם אינם מקבלים את התורה, שאין להם דין בנים ואסור לקחת שוחד, ולבסוף, כשקבלו את התורה וזכו לתואר זה שנקראו 'בנים למקום', שאז מותר לקחת שוחד מהם, שקטה. ודייק ותמצא קל.
הי"א שיחתי, דף ד עמו' א – ד עמו' ב, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטנדינה, תקצ"ב (1832)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שמתן של צדיקים מתוקן לעתיד לבוא; שיתן ה' לצדיקים שנפטרו בצעירותם, שכר גם על המצוות שהיו מקיימים אלו האריכו ימים.
ועל פי זה יובן כוונת מאמרם זיכרונם לברכה במדרש פרשת חיי שרה, כתוב 'עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון', כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבוא. ומראה להם הקדוש ברוך הוא עד שהם בעולם הזה, שהוא עתיד לתת להם ונפשם שבעה והם ישנים, שנאמר 'כי עתה שכבתי ואשקוט'. כשנפטר רבי אבהו הראו לו שלוש עשרה נהרי אפרסמון טהור, אמר להם אלו למי, אמרו לו שלך. אמר אלו של אבהו, '[ו]אני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי, אכן משפטי את ה' ופעולתי את א-לוהי'. עד כאן. שהנה אנו עבדי ה', כמאמר הכתוב 'כי לי בני ישראל עבדים וגו'', ואם צדיק אחד נאנס בקצרות שנים, ש'ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה', וזה נאנס ונפטר מן העולם בבחרותו, וכיוון שמת נעשה חפשי מן המצוות. כמו שכתוב בגמרא מהו שכתוב 'במתים חפשי', כיוון שמת נעשה חפשי מן המצוות. יעויין שם... אמנם הקדוש ברוך הוא ברחמיו יתברך דן את הדין וזיכה את הזכאי... ואף על התורה והמצוות שהיה עתיד לסגל. וזה אומרו 'עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון'.
הי"א שיחתי, דף לב עמו' ב, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטנדינה, תקצ"ב (1832)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שעל האדם להשתתף בצרת חברו, שכולנו בני איש אחד אנחנו.
ובכלל העוון זה הוא מי שאינו משתתף בצרת חברו, ואומר 'מה לי ולצרה', שאז וודאי מורה שסובר שיש שתי רשויות, חס ושלום. ועל זה אומר 'שלום עלי נפשי', שאם היה סובר שכולנו בני איש אחד אנחנו, ואם כן צריך לעשות כדת וכשורה, 'ואח לצרה יולד', 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק'. וכשעושה להיפך אז מוכח שמי שברא זה לא ברא זה, חס ושלום, ואז וודאי ה' איש מלחמה, שבעוונות לפתח החנות הרבה אחים ואוהבים, במקום שיש ביזיונות, לא אחים ולא אוהבים. היפך תורתנו הקדושה, כמדובר. והנה עינינו הרואות שכביכול נותן לרשע רע כרשעתו, ובעוונותינו נלכדנו ביד האומות, שונאינו ומבקשי רעתנו. ואפילו כך היא שעמדה לאבותינו ולנו, שמשתתף בגלות, כמאמר הכתוב 'בכל צרותם לו צר', 'עמו אנכי בצרה', וכאלה רבים יש כמה מקראות ומאמרי רבותינו זיכרונם לברכה מעידים ומגידים איך משתתף עמנו ומציל אותנו בעבורו, ככתוב 'למעני למעני אעשה'. ואם כך הדברים קל וחומר, אם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, עם שה' מלך גאות לבש, כן אדם עפר ואפר רמה ותולעה, טיפה סרוחה, דבר מה שאין בו ממש, על אחת כמה וכמה.
הי"א שיחתי, דף יג עמו' ב, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטנדינה, תקצ"ב (1832)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהנותן צדקה, סומך על ה' שיפרעהו ולא יאבד מעותיו, והמעלים עיניו מהצדקה, כאילו עבד עבודה זרה.
ובזה אפשר לפרש כוונת מאמרם זיכרונם לברכה, 'כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עבודה זרה'. והכוונה כי המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה'. והכוונה כי המעלים עיניו מן הצדקה מוכח שמתיירא שמא יאבד את מעותיו, שהוא פורע חוב חברו, הניח מעותיו על קרן הצבי. וכל שכן שהוא חוב של מזונות שאז לפי כל העולם איבד את מעותיו, וזה הדבר יוכל לומר אם סובר שיש שתי רשויות. אבל אם בוסר שכל העולם שלו הוא והוא מלא כל הארץ כבודו יתברך שמו, אינו יכול לומר שאינו בפניו ישתבח שמו, ואם כן זה ודאי חייב הקדוש ברוך הוא לשלם לו. וכמו שכתב מורינו הרב רבי שמואל די מודינא זיכרונו לברכה, וכל שכן לדעת המביט [רבי יוסף מטראני] זיכרונו לברכה שפורע חוב חברו מדעתו, לא אמרו. וכאן גם על פי ציוויו יתברך, וודאי שחייב לשלם לו גמולו. וזהו 'כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עבודה זרה', שמורה, שחס ושלום, שאינו מקרא בפניו, יען שיש שתי רשויות חס ושלום.
הי"א שיחתי, דף לו עמו' א, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטנדינה, תקצ"ב (1832)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב.
ומכאן תוכחת מגולה כי המפריד הפה מן הלב, כלומר שמדבר אחד בפה ואחד בלב, מלבד שכבר כתבנו שהוא מפריד אלוף חס ושלום, שעושה פירוש בין השמות הוי'ה ואדנות, כמבואר בספרי המוסר באורך, שעושה פירוד גם בין אות וא'ו לאות ה'א מהשם, ובין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ואם כן נמצא שמפריד השתי תורות מלהיות יחד. ועוון זה דומה לעוון המינים והאפיקורסים ובני מקרא שאינם נותנים מקום לדברי החכמים בעלי התלמוד. ואם כן יתבונן הנבון שבוודאי הרגיל במידה זו להיות אחד בפה ואחד בלב, יצאו ממנו בנים כופרים ומינים שכופרים בתורתנו הקדושה, מדה כנגד מדה. ונוסף על זה שמפריד עצמו גם כן מהקדושה העליונה ונאבד ממנו דבר יקר הנאמר בישראל 'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם חיים כולכם היום', שפירושו של הפסוק הוא כאשר ידבק האדם האזור אל מתניו בהידוק טוב, אזי לא יוכל להכניס בין האזור להמלבוש ערבוב של אבק ועפר, כי המה בני ישראל כשהן דבקים לה' יתברך בדרכיהם ובמעשיהם אזי לא יבוא שום מקטרג לעשות איזה פירוד בין ישראל לאביהם שבשמים, כמבואר באורך בספר הקדוש 'קב הישר', בפרק ה'. יעויין שם.
הי"א שיחתי, דף יג עמו' א, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטנדינה, תקצ"ב (1832)