מקצת שבחו

'אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר ... אל תרשע הרבה, ואל תהי סכל' - אומר החכם כי הדרך הישרה שיבור לו האדם הוא הדרך הממוצעת במידותיו. על כן אמר: 'אל תהי צדיק הרבה', כי פעמים אין ראוי לאדם להיות צדיק, כמו אם יקום איש עליו להרגו, וימנע מלהזיק לו, בחושבו שאין ראוי להזיק לאדם בשום צד, הנה אין זה צדק במידות, כי ראוי שישתדל האדם להימלט נפשו, מהקם עליו גם בנפש הקם עליו, או באחד מאבריו. 'ואל תרשע הרבה' - רוצה לומר: שלא תטה אל הקצה שהיא הרשע, יותר מן הראוי. כאילו תאמר שלא תזיק לזולתך רק במקום הראוי. ואמר: 'ואל תתחכם יותר', והופכו: 'אל תהי סכל' - כי אין ראוי לאדם להתחכם יותר מן הראוי ולחפש מה יעשה, ולא להיות סכל, רק ילך אחר תורת א-להינו, ולא יסור ממנה ימין ושמאל משמור מצוותיו, 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם', ויאחז בצדק וברשע בזמן הראוי ובמקום הראוי כפי חוקי התורה, כי ירא א-להים יצא את כולם.

'אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלם' - הנה קהלת הוא שלמה, כי לא היה מבני דוד, משיח ה', מלך בירושלים, רק הוא לבדו, ונקרא כן על החכמה שנקהלה בו, או על קיבוץ וחיבור חלקי הסותר בדברי בני האדם ותכלית עניינם, אשר חיבר ואסף בחקירות, וכבר בקשו לגנוז הספר הזה מפני שמצאו בו דברים נוטים למינות, אבל נמנעו מזה, לפי שראשו דברי תורה וסופו דברי תורה, והכלל העולה מדבריו אחרי העיון והחקירה בכל חלקי הסותר הוא תכלית דבריו: 'סוף דבר הכל נשמע, את הא-להים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם. כי את כל מעשה הא-להים יביא במשפט על כל נעלם, אם טוב ואם רע'.

'רק השמר לך ושמור נפשך מאד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך' - הנה הזהירנו השם ב'מצוות לא תעשה', שלא נשכח דבר ממעמד הר סיני, ולא נסירה מליבנו לעולם, וציוונו ב'מצוות עשה' שנודיע לבנינו מדור לדור, כל מה שהיה שם בראייה ובשמיעה. והתועלת במצווה הזאת גדול מאוד, שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד - אף על פי שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים, אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום, ויצוונו בהיפך מן התורה, וייתן לנו אות או מופת, יכנס ספק בלב האנשים, אבל עתה שהגיע לנו התורה מפי הגבורה לאוזננו ועינינו הרואות, אין שם אמצעי, נכחיש כל חולק וכל מספק ונשקר אותו, לא יועילו אות, ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו, כי אנחנו יודעים בשקרותו.
זהו שאמר שם: 'הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם' - כי כשנעיין הדבר אשר ראו עינינו, אמת לבנינו, ידעו שהיה הדבר אמת בלי ספק, כאילו ראוהו כל הדורות, כי לא נעיד שקר לבנינו, ולא ננחיל אותם דבר הבל, והם לא יסתפקו כלל בעדותינו אשר נעיד להם, אבל יאמינו בוודאי, שראינו בעינינו כל מה שנספר להם.

'והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך' - ואמר 'טוטפות' לשון רבים, בעבור שהם בתים רבים, לא כן בשל יד, וכן קיבלנו צורתם מן האבות הקדושים, שראו הנביאים והקדמונים עושים כן, עד משה רבינו. והנה שורש המצווה הזאת, שנניח כתב יציאת מצריים על היד ועל הראש, כנגד הלב והמוח, שהם משכנות המחשבה, והם פרשת 'קדש לי כל בכור' ופרשת 'כי יביאך', וגם נצטווינו בפרשת 'שמע' ובפרשת 'והיה אם שמוע', שנעשה המצוות גם כן אות וטוטפות, שכתוב: 'והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום' וגומר 'וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך', ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות, שהם מצוות הייחוד וזיכרון כל המצוות, ועונשן ושכרן, וכל שורשי האמונה.

דע, כי בהיות אדם הראשון שלם היצירה, וחוזקו רב כיד המלך שבראו, היה הוא ובניו והדורות הקרובים אליו, כבודם חדש עמהם, ועל כן האריכו ימים, אבל כשנתרחקו הדורות מאותו מקור, כך נתרחקו מאורך החיים ונתקצרו ימיהם. גם בהשגחת הא-ל יתברך על המין האנושי נתן חיים ארוכים לדורות ההם, כדי שבחקירותיהם ובניסיונם יבואו ויביאו הבאים אחריהם לשלמות החכמה, ולא תהיה ההכנה שהמציא הבורא יתברך באדם על זה לבטלה, אם חייו כשיעור חיינו היום הזה, כי היה מסיגם המוות קודם התבוננם בטבע הנמצאות, שיילקחו התחלותיהם מהחוש בזמן ארוך מאוד, ובזה יוכלו גם כן להמציא כל המלאכות, אשר נתחדשו בעולם לצורכי האדם.

'ויקח אחת מצלעותיו' - כתב הרב אבן עזרא, שתי צלעות היו, כעניין 'ולצלע המשכן', ומילת צלע - לשון נקבה, והטעם צד, והוא הנכון בעיניי. כי דו-פרצופין נברא.