מקצת שבחו

'ויאמר יאשיהו ללוי, המבינים לכל ישראל, תנו את ארון הקודש בבית, אשר בנה שלמה מלך ישראל, אין לכם משא בכתף, עתה עבדו את ה' א-לוהיכם ואת עמו ישראל' - בשביל שהיו עד כה הכהנים הגדולים, משוקעים בהתבוננות ואהבה ודביקות לה', וכך היו הלוויים, קדושי עליון, ואם כן לא היו יכולים להרבות תורה ברבים, ולהרבות התלמידים שמפריעים הדבקות, והיה מכנה עבודה קדושה זו בהם: 'מרכבה לשכינה', ובלשון המקרא נקרא: 'משא בכתף' - מקום משכן הדעת. ועתה הזהיר המלך החסיד, שאין להם משא בכתף - כלומר אין להם להתבודד ולהיות שקועים באהבת ה', ולהיות ספונים בפני עצמם, אלא 'עתה עבדו את ה' ואת עמו ישראל' - יחד, היינו שילמדו תורה ברבים. ועל פי דבר מלך שלטון החסיד קמו אז 'החרש והמסגר אלף הכל גיבורים עושי מלחמה', ואמרו בספרי סדר האזינו: שהיו עושי מלחמתה של תורה, ואחריהם באו אנשי כנסת הגדולה, והזהירו גם המה על זה: 'והעמידו תלמידים הרבה', ובזה נתקיימה התורה והיהדות בישראל.

כשם ששלמות הגוף תלוי בשלמות הנפש, שהוא על ידי עסק התורה והמצוות, שהנפש עוסקת בהם בעולם הזה, גם כן שלמות הנפש תלוי בשלמות הגוף. כי אם הגוף אינו שלם, גם הנפש לא תשתלם. שאם יהיה הגוף עכור בעבירות ובמעשים רעים, אין שום שלמות לנפש. כי תורתו אינה מתקבלת, ובמעשה המצוות - זבח תועבה לפניו יתברך. אמנם בתיקון הגוף במידות טובות, אז תורתו מתקיימת ונפשו מאירה במראה מצוחצח, ושניהם יהיו כאחד טובים. כמו שאמרו: שלמות המידות הם סולם לעלות לשלמות העיון.

מה מאוד נאמנו דברי רבותינו זיכרונם לברכה, בעניין הצדקה: א - המתנה, שמלבד שתהיה מתנה הראויה להיקרא בשם מתנה, אלא שתהיה גם כן הראויה להינתן. שיהיו מעות יפים וטובים, אפילו אם יהיו רובם טובים ומיעוטם רעים, אינה נחשבת אותה צדקה לכלום, ולא עוד אלא שייענש עליה, לפי שלא מלאו ליבו לתת לו יתברך מתנה טובה. ... ב - עיקר מצוות צדקה, צריך שתהיה בסתר, לא להתגדל ולא להתרברב כדי לקנות לו שם. 'והחלש יאמר גיבור אני', ולא ימתין עד שיפצירו בו ליתן בעל כורחו, שזה מלבד שאין בה מצווה, אלא שאינה נחשבת לכלום. ג - שתהיה הצדקה בזמן הראוי, רצוני לומר, שהצדקה של כסות תהיה בזמנה, דהיינו בזמן הקור והברד, ולא שיכסנו בימות החמה, ויהיה מתלבש בבלאות בימות הגשמים, שאז לא תועיל אותה צדקה לכלום. ... כן גם כן בעניין הצדקה שתינתן בזמנה הראוי לה, רצוני לומר שייתן אותה תכף ומיד, שאם יאחר בנתינתה, אפשר שיעבר זמנה ולא תועיל ולא תציל. נמצא ששלוש מעלות הצדקה הנעשית כהלכתה, שבשבילם נאמר: 'מעיל צדקה יעטני'.

'ערבה' הדומה לשפתיים, ובכללם גם הריקנים שבישראל, אשר לא למדום אבותם, ולא ידעו ולא יבינו מדת ותורה. הולכים בחשכה מבלי דעת, גם את המעשה, מראש ועד סוף. ואמר הקדוש ברוך הוא, לאבדן אי אפשר, כי 'כל פעל ה' למענהו'. אלא יאגדו אלו עם אלו, ומזה אני מתקלס. 'האתרוג' הזה בכל לב ובכל נפש יחפוץ לעשות אגודה אחת עם יתר השלושה המינים. אך יירא ויפחד לנפשו מחמת הקנאים, אשר תרע עינם באיש הולך בישרו, הצופים ושומרים בפני צדיק ונקי. 'כה יזעק וישווע אל תבואני רגל גאווה, ויד רשעים בל תנידני'. לכן האתרוג בימין ולולב בשמאל, כאשר רמזו חכמינו זיכרונם לברכה שמאל דוחה וימין מקרבת. אולם לו חכמו ישכילו 'שלושת המינים' אלה, להתרפק באהבה בימין האתרוג, לבלתי רום לבבם מאחיהם הנקי וצדיק, אשר התורה אזור מתניו, המעשה והאמונה אזור חלציו. הלולב, יקנה לו לב לדעת, ההדס - עיניים לראות, הערבה - שפת צדק, לסול להם מסילות נכוחות ללכת מישרים ודרך צדיקים, כי אז יאמר להם אחים אתם, כל המחובר לטהור, טהור.

מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'יאמרו גאולי ה'- למה? אשר גאלם מיד צר'. ולכאורה יש לדעת שמה בא לחדש בעל המאמר?! - שהלא הכתוב אומר: 'אשר גאלם מיד צר'. האמנם אפשר לומר, לעניות דעתי, והוא בהקדים חקירת הראשונים, עליהם השלום, שאיך אנו אומרים שירה והלל, על מה שהביא מכות על המצריים ועל מה שעשה נקמה בפרעה, שהלא כשבקשו מלאכי השרת לומר שירה בקריאת ים סוף, השיב להם הקדוש ברוך הוא: 'מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפני?!', ואם כן מאין הרגליים לומר שירה על נקמת המצריים. ותירצו המפרשים זיכרונם לברכה, שהשירה שאמרו ישראל אינו על מה שנקם ה' מהם, כי אם על הצלתנו, שהצילנו הקדוש ברוך הוא מיד פרעה ומיד מצרים. זה תורף דבריו.
ובזה יבוא על נכון כוונת הכתוב: 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. יאמרו גאולי ה''. ובעל המאמר מקשה בכוח למה בקושיית המפרשים זיכרונם לברכה, שאיך הותר לנו לומר שירה והודאה על נקמת מצרים. לזה מותר, בעצם 'אשר גאלם מיד צר', רצונו לומר שהשירה שאנו אומרים להקדוש ברוך הוא על מה שגאלם מיד צר, ולא על מה שעשה בהם שפטים כאמור.