מקצת שבחו
חכם יוסף פינטו נולד לאביו חכם יעקב פינטו ולאמו בעיר מראכש.
תורתו למד מפי אביו, החכם המקובל יעקב פינטו, תלמידו של החכם אברהם אזולאי. אביו היה ראש ישיבה ואב בית הדין בעיר מראכש, ומחבר הפירוש על הזוהר 'מקדש מלך', שיצא לאור בחייו, בשנת תק"י (1750), בידי חכם שלום בוזגלו, בעיר אמסטרדם. חכם יוסף פינטו גדל בתורה וביראה, בנגלה ובנסתר, ונמנה עם חכמי מראכש.
בשנת תקמ"ח (1788) חכם יוסף פינטו חתום על פסק דין יחד עם החכם אברהם אזולאי, החכם שלום הכהן אלחדאד, והחכם יוסף שם טוב, כפי שמופיע בספר 'הנר המערבי - קונטרס הטרפיות'.
באחד הימים התגלה לחכם יוסף פינטו כוונה בתפילה, שלא כפי מנהג חבורת המקובלים בעירו מראכש. בעצה אחת עם אביו, החכם יעקב פינטו, החליט לעבור לכפר הברברי תאורירת (וורז'אז'את), שם אינו תלוי במנהג המקום, ויוכל לכוון כפי השגתו. חכם יוסף פינטו עבר לשם, וייסד שם ישיבה ללימוד קבלה אך באחד הימים חלה במגיפה ומת.
חכם יוסף פינטו נפטר בשנת תק"פ (1820), ומנוחתו כבוד בתאורירת (וורז'אז'את).
ספרו החשוב 'לקח טוב', זכה לעשרות העתקות בכתב יד, וצוטט בספרים רבים של חכמי מרוקו. בשנת תר"ס [1900] כתבו חכמי מראכש המלצה על כתבי חכם יוסף פינטו, שם תואר כחסיד, קדוש ופרוש, מלומד בניסים, 'אשר יצק מים על ידי אליהו הנביא, זכותו יגן עלינו אמן'. בשנת תשע"א (2011) יצא לאור הספר 'אנשי אמונה: תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א', בהוצאת מכון 'פניני דוד' בירושלים, ובו מידע על משפחת פינטו לדורותיה.
מועד פטירתו אינו ידוע לנו אנו מציינים אותו ביום ו' באב, יום בו סיים החכם דוד בן אהרון אלפאסי להעתיק את ספרו של חכם יוסף פינטו 'לקח טוב' בכתב יד בשנת תרל"ו (1876), והוא אחד מכתבי היד הקדומים לחיבורו של חכם יוסף פינטו. מכתב יד זה, מכון פי ישרים, הוציא לאור בשנת תשס"ט (2009) בירושלים את הספר 'לקח טוב' - דרשות רבי יוסף פינטו בשלושה חלקים.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהלומד עם תינוקות גדול מכולם, ורואה פני שכינה.
'כל הלומד תורה לשמה, ה' יתברך פותח לו מעיינות של חכמה, והתורה אומרת לו: 'אשקך מיין הרקח' - מיין המשומר בענביו, מששת ימי בראשית. עמד על רגליו רבי ואמר: היה לו לומר - מהר סיני, שהוא תחילת מתן תורה. אמר לו: יש דברים עמוקים וסודות בבראשית, והם גדולים ואין שום אחד יכול לידע אותם, אלא מי שקרא תורה לשמה, וה' יתברך מגלה אותם לו לעתיד לבוא, ולכך אומרת התורה: 'מיין הרקח' - מששת ימי בראשית'. וכל שכן, מי שלומד עם אחרים, ששבח גדול יש לו ממי שלומד לבדו, ומי שלומד עם תינוקות גדול מכולם, שהוא הבל שאין בו חטא. ורבי שמעון בר יוחאי, עליו השלום, כשהיה הולך לבית המדרש של הקטנים, אמר: אלך אראה פני השכינה.
דרשות רבי יוסף פינטו, לקח טוב, [חלק א] בראשית שמות, עמ' צ"ט, מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ט (2009).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שצדקה, שאינה בעושק, מצילתו מחיל עמים המתקבצים עליו.
'בצדקה תכונני, רחקי מעושק כי לא תיראי וממחתה כי לא תקרב אליך' - והוא כי הנה 'בצדקה תכונני' - לבוא אל תכונת הטובה האמורה, אך בתנאי 'רחקי מעושק', כי היא מצווה הבאה בעבירה, תהיה הצדקה מעושק וגזל. ובאופן שתהיה זכה תעמוד לך, 'כי לא תיראי' - מהרעה שתגיע לך, ולא עוד אלא 'וממחתה' - שהוא אפילו היות לך מחתה מפחד האויב, לא יהיה לך, כי היא תחזק את לבך, 'כי לא תקרב אליך' - כי הלא בדבר זה אתה מקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', השקולה ככל התורה כולה.
ואל יקשה עליך איך מצוה זאת תספיק להצילך מחיל העמים, המתקבצים עליך, לזה אמר: 'הן גור יגור אפס מאותי'?! - בתמיהה, האם שום קבוץ מתקבץ בלתי השגחתי?! כלומר, ודאי שלא יהיה, ואם כן אחר שאני מבטיחך יהיה לבך בטוח כי לא אנחם להתקבץ.
דרשות רבי יוסף פינטו, לקח טוב, [חלק ג] דברים ליקוטים, עמ' קכ"ז, מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ט (2009).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לגיבור לתמוך בחלוש, טרם ייפול ארצה, ויתלכלך מהטיט.
'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו' - משל לאדם אחד, היה חולני בצער ובדוחק וחלוש הרבה, ועבר בתוך רפש וטיט, והיה בצער שאינו יכול לילך בתוכו כי אם בצער ובדוחק, והוא נע ונד בו. והיה שם גיבור אחד הולך גם כן בטיט ההוא, אמרו לו העוברים לאותו גיבור, תיקח יד אותו החלוש ותעבירהו מהטיט שלא ייפול שם, אמר להם עכשיו עדיין עומד ומהלך קצת אינו צריך לי. תכף ומיד והנה החלוש נפל ארצה ונתלכלכו בגדיו, ונתמלא פניו ועיניו מהטיט, ואילולי לקח והחזיק בידו הגיבור תחילה, תכף היה מגיע ליבשה וניצול. כן האדם שנתמוטט קצת, אם יאמר העשיר, אני איני מחזיק בידו עד שימכור כל כליו ויהיה עני מרוד, ואני נותן לו צדקה, זה דעת נפסדת, אלא צריך להחזיק בידו בעודו בינוני. וזה שאמר כשתראה 'ומטה ידו', תיכף 'והחזקת בו', שתיתן לו עשרים או שלושים משקלים להרוויח בהם. וזה תעשה בעודו 'חי עמך', שהוא בינוני, ונקרא 'חי'. ולא עד שיעני לגמרי, ויקרא 'מת', שעני חשוב כמת, אלא 'וחי עמך'
דרשות רבי יוסף פינטו, לקח טוב, [חלק ב] ויקרא במדבר, עמ' קלו, מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ט (2009)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד טעמים למחצית השקל דווקא, והנח להם לישראל.
טעם שציווה ה' יתברך לתן חצי שקל דווקא, יש אומרים לפי שעשו ישראל העגל בחצי היום, כמו שנאמר: 'כי בושש משה' - באו שש שעות, לכך נגזר שיתנו חצי השקל. ויש אומרים, שבשביל שעשו עבודה זרה, ומקובלים אנו שהמודה בעבודה זרה כאילו כופר בכל התורה כולה, וכל התורה כולה רמוזה בעשרת דברות, כמו שכתב רב סעדיה גאון, זיכרונו לברכה. והנה השקל יש בו עשרים גרה, כמו שאמר הכתוב: 'עשרים גרה השקל'. וחציו עשרה גרה, נגד עשרת דברות שפגמו בהם. ויש אומרים, כדי שיהיו ביניהם חיבור ואחדות, שכל שניים יצטרפו ויתנו שקל אחד, על דרך 'חבור עצבים אפרים הנח לו' - שהאחדות מכפרת על עבודה זרה.
דרשות רבי יוסף פינטו, לקח טוב, [חלק א] בראשית שמות, עמ' רפ"ג, מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ט (2009).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שלושים יום קודם הפסח דורשים מי צריך מתלמידי החכמים.
כתבו חכמי המוסר, ששלושים יום קודם פסח, צריך האדם לחקור ולדרוש מי הוא מהתלמידי חכמים, שצריך וייתן לו כפי מה שחננו ה', ויחון על דלים ואביונים. ולא כאותם העשירים, אשר הם רצים ושמחים לעשות להם ולבניהם, בגדי רקמה ובגדי משי כפולים ומכופלים, ואם יראו בשוק ביד הסרסור בגדים חמודים כחפצם, אף שיהיו ביוקר לא ישובו מפני כל. ואם יקרב עני לפתח ביתם, הם 'קול ברמה נשמע', וגוערים בו, ודוחפים אותו, ומתרחקים ממנו, כשור מועד בימי ניסן. וכי יראו בעל השיר ועוגב וחלילים, נותנים להם מנה יפה וטפופה, ואיש אשר אין לו, מלווה מה לתן לבעל עוגב, ויבוזו כסף, יבוזו זהב, והעניים אין חונן ואין מרחם. והקדוש ברוך הוא אומר להם: 'חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי', המעט מכם אשר העלמתם עיניכם בשאר הימים וריחקתם מן הצדקה, גם תוסיפו סרה בימים אלה, אשר כל העולם כולו שמחים, והעניים שבעים במרורים, ויתעטפו ברעב ובחוסר כל. והלא חכמינו זיכרונם לברכה אמרו: 'בפסח נידונים על התבואה', ואם הם לא ישגיחו בעניים, ובברכת ה' אשר נתן להם, מה יעשו ליום פקודה כשיפקד דינם בשמים, וודאי שישתלמו מידה כנגד מידה, שירדו מנכסיהם וימותו ברעב ובחוסר כל, הם ונשיהם, על כי מרבים כבודם וממעטים כבוד שמים, שהם העניים, שהם כלים שבורים ואין ראוי לאדם להיות כפוי טובה, שה' יתברך חננו ונתן לו עושר וכבוד ונכסים, וצריך לתן ממנו לתלמידי חכמים ולעניים, וישמח כשנותן ממנו על שקיים מצוות בוראו, ולא יהיה נחשב בעיניו כלום, כל הון ביתו נגד רצונו יתברך.
דרשות רבי יוסף פינטו, לקח טוב, [חלק ב] ויקרא במדבר, עמ' כ"ב, מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ט (2009)
1820-0