מקצת שבחו

'אמר רבי אלעזר: גדול המעשה יותר מן העושה, שנאמר: 'והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם'. והמפרשים זיכרונם לברכה, המה ראו כן תמהו, שהרי בפרק 'חלק' אומרים: 'אמר רבי אבהו: כל המעשה את חברו לדבר מצווה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשהו, שנאמר: 'ומטך אשר הכית את היאור'. וכי משה הכה את היאור?! - והלא אהרן הכהן, אלא לומר לך, כל המעשה את חברו לדבר מצווה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשהו'. ופרש רש"י: כאילו עשהו לאותו דבר מצווה. עד כאן. - הרי משמע מכאן ששכר המעשה הוא כשכר העושה. ... ולעניות דעתי לחלק, שההיא של פרק 'חלק' מדובר במעשה לאדם אחד דווקא, וכן משמע גם מהראיה שהביא ממשה שאמר לאהרן, עיין שם. וכמו שמשמע גם מלשונו שאמר: 'המעשה את חברו', בזה הוא שאמרו - ששכר המעשה שווה לשכר העושה. אבל רבי אלעזר מדבר במעשה את הרבים, שבכל אחד שהוא מעשה שייתן צדקה, הוא נוטל שכר כנגד הנותן ובהצמידם יחד, השכר שהוא מקבל בשביל מה שטרח לעשות לרבים בין כולם, נמצא שעולה שכר המעשה יותר מן העושה. אבל לעולם אותה של רבי אבהו עיקר.

'סורו נא מעל אהלי האנשים הרעים האלה' - והנה מצאנו במחלוקתו של קורח, שבשביל רשעותם, נפרע הקדוש ברוך הוא מהם, ונבלעו בארץ בעודם חיים, וכל זה גרם להם על היותם במחלוקת ולא באחדות אחת. וכבר ידוע מאמרם זיכרונם לברכה, שההספד שנעשה לצדיק מורה לאחדות, שבהיותם בוכים מתאבלים עליו, שכל ישראל גוף אחד הם ... לא כן כשאדם מתעצל בהספד הצדיק, ולא בא להספידו ולהקריב עליו, זה מורה שאין בו מידת האחדות, אלא, אדרבה, מידתו הוא להחזיק במחלוקת, ולהיות מובדל מחבריו ישראל, ואם כן זה נכנס בסוג רשע וכמידת קרח שעונשו הוא שיבלע גופו בארץ, כעדת קורח. וזהו כוונתם: 'ראוי לקוברו בחייו' - כלומר כיוון שאין בו מידת האחדות, כאמור, נשמע מזה, שכוונתו הוא להחזיק במחלוקת, ואם כן הוא 'ראוי לקוברו בחייו', לא עלינו, כאמור.

'ואלה שמות בני ישראל' - והנה יש לומר, שהאות ו' של 'ואלה' מיותרת, והיה די באומרו 'אלה'. ושמעתי מפי הרב המובהק, כבוד מורנו החכם רבי חיים משה פריסקו, ישמרהו ה', ששמע מפי אדם גדול שהיה אומר, עם מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, ששמות השבטים כל אחד הוא רומז לגאולה שהיו עתידים להיגאל, ובכל שם ושם יש רמז בלשונו, לשון גאולה. 'ראובן' - על שם שראה ה' בעוני עמו, 'שמעון' - על שם ששמע הקדוש ברוך הוא בזעקתם, וכולי. והנה בסוף סדרת 'ויחי' כתוב: 'פקוד יפקוד א-לוהים', שהבטיחם על הגאולה, ועל זה בא הרמז 'ואלה שמות' - ורוצה לומר שהוא סמוך עם מה שלמעלה, והוא שהראיה שעתיד הקדוש ברוך הוא לגאלם הוא, 'ואלה שמות', שהם רומזים הגאולה. וקל להבין.
ולעניות דעתי נראה לומר בפשיטות, על פי מה שאמר רש"י זיכרונו לברכה: 'להודיע חיבתם חזר ומנאם', אם כן בא על נכון האות ו', שהוא מוסיף על עניין הראשון, שמנאם כבר וחזר עוד ומנאם כאן.

סמיכות גמר התורה 'לעיני כל ישראל' עם ראשה 'בראשית ברא' - והנה ידוע ש'עיני העדה' נקראים החשובים שבישראל, כמו שאמר הכתוב 'והיה אם מעיני העדה'. ... אפשר לומר בסמיכות ראש התורה וסופה עם מה שכתבו בגמרא, שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו: יתוש קדמך במעשה בראשית. עוד אמרו זיכרונם לברכה, שפרנס המתגאה על הצבור שלא לשמה, הקדוש ברוך הוא שונאו. אפשר שלזה בא הרמז 'לעיני כל ישראל' - שהם הגדולים שבהם, אל תתגאו על הציבור, כי 'בראשית ברא' - שם רמז: יתוש קדמך במעשה בראשית. וקל להבין.

נראה מה שאמרו ב'סוטה' שהם שווים, חלק כחלק הוא מפני שלא יש לאשה כל כך טורח כי אם במה שממתינות לבעליהם עד שיבואו מבית חכמים. אבל שילך הבעל ללמוד תורה, לזה הוא בעצמו הולך, ואין לה טרחה כל כך, כי אם בהמתנה לבד, לזה די לה שיתחלקו השכר, חלק כחלק.
אבל ההיא של 'ברכות' מדובר שהבעל הוא עם הארץ והאישה טורחת עמו בכל יום שילך ללמוד תורה, והוא אומרם: 'ובשינון בעליהם בבית חכמים' ונמצא שכל מה שלומד הבעל, הוא בסיבתה, לזה יש לה שכר יותר מן הבעל, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'גדול המעשה יותר מן העושה', שאם לא היא, לא היה אפשר לבעל בשום אופן שילמד תורה.

'רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' - שאדרבה, מסתבר ההיפך, שאם היה רוצה לזכותם, היה לו למעט המצוות, כדי שיוכלו לקיימם ולא יעברו על אחת מהנה. ... זהו כוונת התנא: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל' - שמרוב חיבתו עם ישראל עמו, 'הרבה לנו תורה ומצוות', שבלי זה היה מקום להחטיאו באומרו: קיים מיעוט המצוות שנצטווית, ואחר כך עשה מה שלבך חפץ, משום כך 'הרבה לנו' וציוונו להגות בו יומם ולילה, ונמצא שאין לו פנאי להיותו להוט אחר התענוגים, נמצא שהריבוי הוא לזכותנו.