מקצת שבחו
חכם עזיז בנימין נולד לאביו רחמים ולאמו אסתר בשנת תרע"ה (1915) בעיר זאכו, שבכורדיסטן העיראקית.
ראשית תורתו למד בבית המדרש בעירו זאכו, אך כשהגיע לגיל מצוות, פטרו אביו מבית המדרש, ושלחו ללמוד את מלאכת הסנדלרות. לבו של חכם עזיז בנימין לא נמשך למלאכה זו, ולאחר זמן מה, פגש יהודי צלם, שהגיע לעיר זאכו מהעיר דהוק. חכם עזיז בנימין למד ממנו את מלאכת הצילום, והחל לעסוק בה. כדי למצוא את פרנסתו, נאלץ לנדוד בין הערים השונות ברחבי עיראק. לעיתים כיהודי יחיד בין העמים.
לאחר קום מדינת ישראל, ניסה אחיו ושניים מחבריו לגנוב את הגבול, ולעלות לארץ ישראל בעזרת סוכני המוסד לעלייה ב'. הם נתפסו, והושלכו אל הכלא סמוך ליום הכיפורים. חכם עזיז בנימין השתדל עבורם, וכשמצא פתח הצלה, מיהר לשלם בעבורם כופר. הם שוחררו ועלו במהרה לארץ ישראל.
בשנת תשי"א (1951) חכם עזיז בנימין זכה ועלה לארץ ישראל, יחד עם אשתו, מרת צדיקה, ושתי בנותיו. הם התיישבו במעברת הקסטל, ומשם עברו לצריף במעברת תלפיות בירושלים. בשנת תשי"ז (1957) עברו לגור בדירה בשכונת הקטמונים בירושלים. בארץ נולדו להם עוד שלוש בנות ושני בנים. חכם עזיז בנימין היה מבוני ירושלים, תחילה כתפסן ולאחר מכן כהנדסאי. הוא השתתף בבניית גבעת המבתר, בנייני האומה ובניין המשביר.
בזקנותו, חכם עזיז בנימין, החל למסור שיעורי תורה בביתו. הוא היה לסופר סת"ם. הוא כותב קמעות, ומצרף חידושי תורתו לברכות, שהיה כותב בכתב רש"י. באחרית ימיו, הקליט עצמו בתפילה בנוסח יהודי זאכו, וכינס את זיכרונותיו.
חכם עזיז בנימין נפטר ביום כ"ז באלול תשע"ה (2015)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד מנהג זאכו להכין עצמם ליום הכיפורים בנר, במלקות ובטבילה.
היה השמש דואג להכין נר גדול בשביל ערב כיפור. והיה קונה שעווה של דבש, והיה תולה חוט במתקן, אשר עושה לצורך זה, וזה היה משמש פתיליה של נר הגדול. היה ממיס את השעוה בסיר, והיה מתקן כזה אשר היה כמו משפך, והיה יוצק על חוט הזה עד שנהיה עבה, וכך היה מכין את זה ליום כיפור כשהיה גומר להכין אז היה מוביל אותו, לבית של משה גבאי עד ערב כיפור.
בערב כיפור היה השמש מכין את עור של המלקות. ועור הזה היה תפור משלושה מיני עורות: חלק אחד היה עור של חמור וחלק השני היה של שור וחלק השלישי היה של סוס, וככה היו שלושתם תפורים והוא היה תפור כמו בצורת זין גדולה. לפני טבילה היו הולכים ומתפללים מנחה, ואחר כך היו הולכים אצל שמש והיה מפשיט להם את הגב העליון, והיה מקריא להם את הפסוק: וידוי, חרטה, וכפרה. והיה מכה על הגב מאותו עור, והיה סופר דרך פסוק שבתורה: 'והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו', שלוש פעמים, והיה יוצא מספר שלושים ותשע. ואחר כך היו הולכים טובלים במים בנהר.
מתוך האוטוביוגרפיה 'עזיז בנימין בן רחמים' עמודים 40-41
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד מנהגם לתת חלק של מתים ממזונם לעני או לתלמיד חכם.
ביום השנה היה מנהג, שהיו עושים סיר גודל חמוסטה, והיו מחלקים לשכנים ולעניים, והיו קוראים לזה קורבן לבית. ועוד היה מנהג, שביום שישי היו לוקחים צלחת קובה או לעני או לאיזה תלמיד חכם, וזה קוראים לזה: חלק של מתים, והיה עושים למתים אשכבה. באמצע שבוע, היו אופות הנשים לחם דק, לכבוד שבת, וכך לכל אחד היה לו לחם בבית. כל יום שישי, השמש שהיה לו סל גדול של קני סוף, שהיה עשוי לדבר הזה, היה גובה מכל בית, לחם אחד, והיה ממלא את הסל, והיה קורא לזה לחם של שבת. והיו נותנים מרצון מכל הלב, והיה לוקח אותו, והיה מחלק אותו לשמש השני, ולמורים של תלמידים במדרש. וזה היה מסורת, הרי הייתה כמו עיירה קטנה, קשורה אחד בשני כי כולם היו שומרי מסורת.
מתוך האוטוביוגרפיה 'עזיז בנימין בן רחמים' עמוד 42
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שבונים בית הכנסת בידיים, בית הכנסת שייך לכל הקהילה.
בקהילה של זאכו היו שני בתי כנסיות, אחת היתה יותר גדולה מהשנייה, אבל בשניהם לא היה כתוב: מתי נבנו, ומי בנה אותם. פעם שאלתי: למה לא כתוב על פרשת בניית בתי כנסיות האלו? - זקן אחד אמר לי: קודם היו קטנים והרחיבו אותם, על ידי הקהילה שעבדו בהתנדבות בידיים, בהשתתפות הקהילה כולה. ...
אני מזכיר את זה - כי לא היה בעל הבית לבית כנסת. ככה כל הקהילה היו בעלי בתים, כמו בית המקדש. ככה היה משמעת, כאשר היו מממנים פרנסים לשמש בית כנסת, אם לא היו ראויים לכך, לא היו מתמנים, אם הכל היה לפי סדר אז היה הכל על מקומו בשלום, כך היה.
מתוך האוטוביוגרפיה 'עזיז בנימין בן רחמים' עמודים 60-61
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שבמלחמת העולם, שמו סיר גדול בחצר לכל מי שרעב.
בזמן מלחמת העולם שמו סיר גדול בתוך החצר ובישלו וקראו: 'כל מי רעב יבוא יאכל'. אי אפשר לא להאמין לזה כי סתם לא יוצא שמועות. כל הזמן הבית שלנו היה מלא אורחים, כולם גויים מהכפרים מגבול תורכיה, והיו מביאים סחורה כמו צמר כבשים, ודברים אחרים כמו אגוזים, דבש ומאן, ועוד פירות יבשים. עד כמה שאני זוכר, היינו אני וחי אחי, רוכבים על חמורים, לקחת אותם, להשקות אותם מים מהנהר.
מתוך האוטוביוגרפיה 'עזיז בנימין בן רחמים' עמוד 46
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד אמונתם לעשות יד אחת, להשתחרר מעול הגלות.
מתוך אהבת ארץ ישראל ויתרנו על הכל, בגלל האמונה שלנו. ולא היינו כל כך בטוחים להציל את נפשינו, ככה היה באותו זמן. אבל דבר אחד איחד אותנו - כי בטחנו בקדוש ברוך הוא ובתורתו, כמו שכתוב: 'והיה באחרית הימים, ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי'. כשכל היהודים עשו יד אחת, אז כולם האמינו בקדוש ברוך הוא, להיות במדינת היהודים, להשתחרר מעול גלות, וזה מה שעשינו. כאשר אתה הרבה דורות, מבוסס במקום, נולדת שם, אתה מוכר, ויש לך ירושת אבות, אתה לא יכול לקום ולעזוב, בלי כח עליון ושלטון של גורל כמו שכתוב ביציאת מצרים, כח עליון הנחה אותם.
מתוך האוטוביוגרפיה 'עזיז בנימין בן רחמים' עמודים 32-33
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שמי שגזל אותם בעלייה לארץ, לא נהנה מגזלתו.
במהלך העלייה, היתה ביקורת בתוך שדה התעופה בבגדד. היו חלק מהיהודים, אשר היו מומחים להפחיד ולרמות, ובאו והזהירו אנשים תמימים, לבל יקחו איתם שום כסף או זהב, רק אם יקחו בגדים כמה שהם רוצים. ושאלו אם יש לכם זהב או משהו בעל ערך, אנחנו נקנה מכם בכדי לחסוך לכם טרחה, כי אחרת יהיה לכם בעיות, ויעכבו לכם את הטיסה, ויקחו את מה שיש לכם. בזה הם רימו אותם, ומכרו להם את טבעות הנישואים, וכך היה. לאחר שהגיעו לעלות למטוס, לא היתה ביקורת כפי שתיארו הנוכלים. אלה שמכרו חפציהם, הרגישו שרומו, ואיחלו לאלה שלא ייהנו בהם. לא יותר, מה יעשו?! - יבואו יגידו להם פה, למה רימיתם אותנו? - פה אי אפשר להוכיח.
ואני ראיתי בעיניים שלי את האנשים האלה. פה הלכו עבדו עבודה שחורה. פחדו להוציא את הכסף שהביאו, וכל הזמן היו מחפשים לעשות בזה איזה עסק, ולא ידעו מה לעשות בזה. אכלו את הלב. אני הכרתי אותם אישית. לא החזיקו הרבה ולא נהנו. כולם אחד אחרי שני הלכו לעולמם, ואלה שרימו אותם, עבדו, וקנו בתים, וקנו זהב, וכל מה שרצו והיו מאושרים.
מתוך האוטוביוגרפיה 'עזיז בנימין בן רחמים' עמודים 51-52
2015-1915