מקצת שבחו

מההגדרה, שלפי דעתנו היא ההגדרה הנכונה של יהודי, יוצא ברור, שאין ליחס ערך דוגמטי ליסודות שהזכרנו לעיל. יהודי איננו מי שמקבל כאמיתיים עיקרים מסוימים, אלא מי שלפי חוקי התורה חייב לשמור אותם חוקים, בין אם יסכים ובין אם לא יסכים לעיקרים, שעליהם מיוסדים אותם חוקים. רוח התורה וההכרה היהודית מאשרות את הדבר הזה. אין להעלות על הדעת, לא לפי התורה, ולא לפי הנביאים, ולא לפי החכמים שבאו אחריהם, עד הזמן שבו הביאו השפעות זרות, שינויים יסודיים ברוחה של היהדות, כי מי שנולד יהודי יוכל, כתוצאה מדעותיו, להיחשב כלא-יהודי, או שמי שלא נולד יהודי יוכל להיות ליהודי על ידי כך שיודה בעיקרים מופשטים מסוימים. היהדות איננה "דת", אם נחשוב כבני דת אחת, את האנשים המאמינים באמיתות עיקרים מסוימים. ויתירה מזו, לא יוכל שום יהודי, לפי התורה ולפי פירושיה האמיתיים, לאבד את זכויותיו בתור יהודי כתוצאה מדעותיו ... ייתכן שיוכרח האדם לעשות פעולות מסוימות או לחדול מעשות פעולות מסוימות, אבל לא שיוכרח לחשוב מחשבות מסוימות או להרגיש רגשות מסוימים. מלבד זה, עובדה היא שלא התורה, ולא הנביאים, ולא חכמי התלמוד, מטילים בשום מקום, חובה לחשוב או להרגיש באופן מסוים.

באותם מקרים, שבהם נותנת התורה פרטים על דינים, שאינם בגדר היסודות העיקריים, ושעליהם אין התורה אומרת שהם 'חוקת עולם', כוונת התורה היא להראות באמצעות אותם דינים, מה היא הדרך המביאה להגשמת היסודות העיקריים, שהם נצחיים, לאור התנאים שהיו קיימים, בזמן שבו נכתבה התורה. על כן, עשויים אותם פרטי דינים להשתנות, בהשתנות תנאי החיים, אם שינוי כזה הכרחי או מועיל ... את הפרטים יש לקבוע על יסוד הסתכלות, במה שהוא נחוץ כדי ללכת בכיוון שציינה התורה, כשנתנה את דיניה בדבר החוקים והמנהגים, שהיו קיימים בזמן שבו נכתבה, אצל ישראל ואצל העמים שאיתם הוא בא במגע. אם כן, שומרים את התורה לפי דרישותיה ולפי כוונתה, לא אם שומרים את כל הפרטים הכתובים בה ללא שינוי, אלא כשקובעים כפעם בפעם, חוקים שיביאו את ישראל להתקדם בדרך שהראתה התורה. במובן זה יש לומר, כי אופי התורה, בחלקיה המשפטיים כמו בחלקיה הסיפוריים, הוא דינאמי ולא סטאטי.

דיני התורה על העבדים, מניחים שמוסד העבדות הוא קיים, אבל אינם מצווים על קיומו. הדינים והמנהגים שהיו קיימים בתחום זה אצל שאר העמים כשנכתבה התורה, וגם בתקופות מאוחרות יותר, ראו את העבדים כרכוש של אדוניהם, ושללו מהעבדים את כל זכויות האדם. אם נשווה אותם עם דיני התורה באותו תחום, ניווכח שדיני התורה הם נוחים הרבה יותר אל עבדים, והם נוטים להכיר להם זכויות אדם. אצל רוב העמים התרבותיים המודרניים בוטלה העבדות. אם ירצה מישהו לחדש את העבדות בישראל לפי פרטי הדינים שבתורה, יעבור למעשה על דברי התורה, מפני שיפעל בכיוון הפוך, לכיוון שעליו מצביעים אותם דינים. כוונת חוקי התורה בענייני החברה והקרקעות היא בלי ספק להביא את החברה אל הדרגה הגבוהה ביותר של שוויון בין בני אדם.

לפי המסורת שלנו, לא זו בלבד שחיו אבותינו במשך תקופה ארוכה של קיום האומה מחוץ לגבולות הארץ, שכבר חשבוה לארצם, אלא גם העם עצמו נולד בגולה - ואף פרט זה הוא דבר מיוחד לישראל, המבדיל אותו מכל שאר העמים. דווקא בארץ מצריים, ולא בארץ כנען, חדל הגרעין הראשון של אומתנו מהיות משפחה והיה לעם. ולא זו אף זו: בכל התעודות הקדומות של ספרותינו, מדובר לעיתים קרובות, על האפשרות שיהיה ישראל מוכרח להמשיך לזמן ארוך את חייו בגולה, ויחד עם זאת מודגש שחיים כאלה הם בלתי-נורמאליים וארעיים. בלי ספק הכרה זו, שמצד אחד חיי ישראל הם נורמאליים רק בארץ ישראל, ושמצד שני מסוגל העם להתקיים זמן רב גם מחוץ לארצו, היא אחד הגורמים שאפשרו לו להתקיים בגלות, ובעת ובעונה אחת להרגיש כי חייו בגולה הם זמניים. ...
אין זאת אומרת כי תהיה הגלות, ולו חלקית בלבד, יסוד עיקרי בחיי עמנו, ושלא יהיה אפשרי ורצוי שכל בני ישראל יחיו בארץ ישראל ויהיו אזרחי מדינת ישראל. יש רק לציין, כי החיים הנורמאליים המחודשים של ישראל, אינם יכולים להתעלם מהגולה, שהרי, אף על פי שנתמעטה ונחלשה בהרבה, היא כוללת עד היום הזה, את הרוב המכריע של בני עמנו, אין לחסלה באופן מלאכותי, וגם אינה יכולה להתחסל בזמן קצר מפני סיבות הידועות היטב לכל, וייתכן אף כי תצטרך להתקיים עוד זמן רב.