מקצת שבחו
חכם יצחק אבן דנאן נולד לאמו ולאביו חכם שמואל ביום ט"ו באב תקצ"ד (1836) בפאס שבמרוקו.
חכם יצחק אבן דנאן למד מפי אביו חכם שמואל בן לשושלת חכמי אבן דנאן, שייחוסם מגיע עד הרמב"ם.
בשנת תרי"ח (1858) נפטר אחיו, חכם משה אבן דנאן. בנו של חכם משה, חכם שלמה אבן דנאן, עבר אף הוא להתחנך אצל סבו חכם שמואל. כך למד חכם יצחק אבן דנאן עם אחיינו, חכם שלמה אבן דנאן.
בשנת תרל"ה (1875) חכם יצחק אבן דנאן ביקר עם אחיינו חכם שלמה אבן דנאן בארץ ישראל.
בשנת תרל"ט (1879) חכם יצחק אבן דנאן נתמנה לדיין בפאס.
חכם יצחק אבן דנאן נשא אישה ונולדו להם שלושה תלמידי חכמים: חכם מימון ששימש כגזבר קהילת פאס, חכם שמואל שהיה דרשן, וחכם יעקב שהיה שוחט וסופר סת"ם.
חכם יצחק אבן דנאן נפטר ביום כ"ד אייר תר"ס (1900) ונקבר בפאס.
חיבוריו כוללים תשובות, פרשנות פסוקים וכללים הלכתיים. הם נערכו בידי בניו ונדפסו בספר 'ליצחק ריח'.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מזהיר המטיל מס ישיר, מבלי לפטור העניים, אף שהכסף לצדקה.
'עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים ה' מתיר אסורים.' – שהוא מדבר על העושים צדקה מן הגזל, כגון אלו שלצורך צדקה לעניים או תלמוד תורה וכיוצא בהם הם קובעים גאביל"ה (=מס) על הבשר וכיוצא שזה, הוא שוד יתומים ואלמנות עניים ותלמידי חכמים, שהם פטורים מן הדין, ובעל כרחם הם נותנים בזה, והיה טעמם פגום נכנס פגום יוצא, שלצורך מצוות צדקה זה מותר.
לזה הוא אומר: 'עושה משפט', שבפסוק הקודם אמר: 'השומר אמת לעולם' - רצה לומר שכמו שבמצווה שלגבי עצמו, שהיא מצוות הקרבן הוא יתברך שמו שונא גזל בעוולה, כן הוא במצווה שלגבי אחרים, שהיא מצוות הצדקה לעניים, הוא יתברך שונא גזל, שהוא אמת ושמו אמת. ...
'עושה משפט לעשוקים' - בעושקיהם כדי 'ליתן לחם לרעבים' - וסוברים שלצורך מצוות צדקה, הגם שזה הוא אסור ה' מתיר אסורים' - שכל זה אינו.
והוא יתברך שמו עושה משפט לעשוקים, וקבע את קובעיהם נפש בר מינן.
ליצחק ריח, חלק ב, חידושים, דף קכ"ט עמ' א', הוצאת מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ו (1986)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מזהיר שלא יראה העוף בשחיטת חברו, משום צער בעלי חיים.
צער בעלי חיים - יש להזהיר לשוחטים בדבר ההווה, ורגיל תמיד, שהרבה בני אדם באים אל השוחט, אוחזים העופות בידיהם, ועומדים סמוך לו ממש, טפחו של זה בצד טפחו של זה, ובפרט בערב יום הכיפורים בשחיטת כפרות, שמרבים העם להביא. ואין זה נכון, שיש בזה משום צער בעלי חיים.
שיש סוברים צער בעלי חיים דאורייתא, ואיסורא דרבנן יש אליבא דכולי עלמא, ואין לך צער בעלי חיים גדול מזה, שזה רואה בשחיטת חברו. ואין לומר שעופות לאו בני הרגשה הם. שהרי מבואר שלפעמים הריאה שלהם צעקה מחמת שחיטת אחרת בפניה. וכמו שכתב בשולחן ערוך. יש לומר שאין לעשות זה, כיוון שיכול לבוא מחמת זה לידי ציעוק. וכן בבהמות כשקושרים הרבה שוורים בבית המטבחיים יש ליזהר שלא יראה האחד בשחיטת חברו משום צער בעלי חיים וחשש ציעוק.
ליצחק ריח, חלק ב', יורה דעה, אות צאדי, , דף י"ב עמ' ב', הוצאת מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ו (1986)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שבח האדם המאושר במידת הענווה, שירבה לעולם הבא.
'וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. ויקוצו מפני בני ישראל.' - מצינו שהקב"ה נקרא בשם פנים, וכמו שאמר הכתוב: 'אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה'. עוד מצינו בזוהר: 'זכאי הוא מי שמזעיר עצמו בעולם הזה. מי שזעיר הוא רב ומי שרב הוא זעיר.'
וזהו: 'וכאשר יענו אותו' - רוצה לומר: זה האדם שהוא מאושר במידת הענווה. שתיבת 'יענו' הם אותיות 'עניו'. גם תיבת 'יענו' מלשון עינוי. רצה לומר: שהיה שומע חרפתו ואינו משיב.
ותיבת 'וכאשר' - לשון 'אושר'. 'כן ירבה' - רוצה לומר: שהוא רב לעולם הבא, וכמו שנאמר: מי שהוא זעיר הוא רב'. 'וכן יפרוץ ויקוצו' - רוצה לומר: שבתחיית המתים יהיה מקיץ וישאר חי וקיים תמיד בלי קץ וקצבה, ויקיץ בתחיית המתים על ידי הקב"ה, שהוא 'מפני', רצה לומר: שנקרא 'פני'.
ליצחק ריח, חלק ב, חידושים, דף קכ"ז עמ' ב', הוצאת מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ו (1986)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' נותן טעם למנהג שלא לאכול זיתים שחורים בחודש ניסן.
שאלוני לבי ורעיוני לדרוש ולתור בטעם מנהג רוב בני עירינו שלא לאכול זיתים שחורים בכל חודש ניסן. ואנחנו גם כן מנהגנו שלא לאוכלם. ואומרה כי מנהגן של ישראל תורה.
להיות כי בחודש הזה הוציאנו א-להינו ממצרים מבית עבדים, ובאה המצווה בתורה: 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' - ולהיות ידוע מאמר זיכרונם לברכם: 'האבא משכח והיוצא מפקח', לכן נהגו באכילת הזיתים איסור. אחרי אשר בכנף אכילתם נמצא נזק השכחה. וכעת אנו מחויבים לזכור הנסים שנעשו לנו בחודש הזה. לכן לחבב המצווה בשעתה, בעת ובזמן שנעשו הניסים, לא נכון אלינו לאכול דבר שגורם שכחה.
וטעם השחורים לבד להיות על הרוב עשיית השמן מהם. ולא אמרו: אבא משכח, אלא בזית שיש לו בן מפקח. ואלו הרוב השכיחים בזמן הזה הם השחורים. אמנם הירוקים לא שכיחים, ודבר ששכיח - גזרו בה, ושלא שכיח - לא גזרו בה.
ליצחק ריח, חלק ב, דף ה' עמ' א', הוצאת מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ו (1986)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' נותן סימן לקורא שניים מקרא ואחד תרגום, שנקרא 'אדם'.
דורשי רשומות אמרו: 'מפני שיבה תקום והדרת' - ראשי תיבות שמו"ת, וסופי תיבות מית"ה, להורות כי הקורא הפרשה שמו"ת - שניים מקרא ואחד תרגום, יזכה לעטרת שיבה ומאריכים לו ימיו ושנותיו, כמו שסיים והדרת פני זקן. ...
ורבי ומורי זכרונו לברכה היה אומר: שבמצווה הזאת לתקן הימים החסרים אשר נדחו בעוון בצעו.
ואמרו המקובלים: כי על ידי קריאת שמו"ת יזכה להכנת תוספת נשמה יתירה ונקרא 'אדם' שהוא שם משובח מכל הכינויים: 'איש', 'אנוש' כמבואר בזוהר: 'כי זה כל האדם' וסימנו: 'ויקרא האדם שמו"ת וימשיך עליו רוח טהרה מלמעלה'.
ועל כן יזהרו מלהפסיק בדיבור בעת קריאתה ואפילו בדברי תורה. ואני שמעתי שבכוח סגולת קריאתה נברא מלאך אחד והמפסיק בינתיים מערב במלאך ההוא חס ושלום הקליפות וכו' עד כאן.
ליצחק ריח, חלק ב, דף ה' עמ' ב', הוצאת מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ו (1986)
1900-1836