מקצת שבחו
חכם מנצור מרזוק, נולד לאמו ולאביו בסביבות שנת תפ"ג (1723), בחלב, שבסוריה.
בילדותו עלה לארץ עם משפחתו והתיישבו בירושלים. אביו נפטר, ואמו גידלה אותו ואת אחיו חכם סעדיה מרזוק בתורה וביראה. הוא למד עם אחיו בבית המדרש 'בית יעקב פירירה' בירושלים, מפי חכם ישראל מאיר מזרחי, מחבר הספר 'פרי הארץ', שנתמנה לראש הישיבה בשנת תקט"ו (1755), ומפי אחיו החכם ניסים חיים משה מזרחי, מחבר הספר 'אדמת קודש'. נשא לאישה את מרת רוזולה. גדל בתורה, והיה לאחד מחשובי חכמי ירושלים. היה שני לחתום, אחר הראשון לציון, חכם יום-טוב אלגאזי, שנתמנה לתפקידו בשנת תקל"ג (1773). העמיק בלימוד את חוכמת הקבלה, והיה מכוון תפילתו לפי כוונות האר"י.
בשנת תקל"ז (1777) הוציא לאור בשאלוניקי את ספרו 'קורבן אליצור' - על מסכת עבודה זרה, ושו"ת. בשנת תקמ"ג (1783) הוציא לאור בשאלוניקי את ספרו 'צור תעודה' - הלכות שלוחים לרמב"ם.
חכם מנצור מרזוק חלה ונפטר ביום ד' בסיוון תקמ"ג (1783), ומנוחתו כבוד בהר הזיתים בירושלים.
בשנת תקמ"ו (1786), לאחר מותו, תלמידו חכם מרדכי נבון הוציא לאור בשאלוניקי את ספרו 'בן פדהצור' - דרושים והספדים.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שנמלך בתחתונים להרחיק את הגדולים ממידת הגאווה.
'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שמה שכתוב 'נעשה' במקום אעשה, הוא ללמד את האדם ענווה. שלפי הנראה לא היה צריך לזה, שהלא אם ללמד ענווה, דבר זה כבר נלמד, ממה שברא הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון - אחרון לכל הנבראים ...
העניין הוא כמו שכתב מורנו הרב יוסף מטראני בכוונת מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'זכה - אומרים לו אתה קדמת למעשה בראשית, לא זכה - אומרים לו יתוש קדמך' - שאמר שהם ב' הפכים בנושא אחד, ותאמר שהעניין הוא כי גוף האדם נתגבר אחר כל מעשה בראשית, אבל נשמתו נבראת קודם כל מעשה בראשית, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה שנמלך הקדוש ברוך הוא מתחילה עם נפשות הצדיקים, הלכך כשזכה ונמשך אחר הנפש 'אומרים לו: אתה קדמת למעשה בראשית, לא זכה' ונמשך אחר תאוות הגוף 'אומרים לו: יתוש קדמך' ... כמו שנאמר נעשה אדם במקום שהיה לו לומר אעשה אדם, שהכוונה לומר כי אף כי גדול כבוד ה' אפילו כך שפל יראה, כלומר שנמלך בתחתונים ללמד את הגדולים דרכי הענווה ולהרחיק את הגדול ממידת הגאווה.
בן פדהצור, פרשת בראשית, דף ז' ע"ב, דפוס מ. נחמן ושותפיו, שאלוניקי תקמ"ו (1786).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שלא יהיה לתורה שום מציאות שתשתכח מישראל.
למדנו מתורתו של הרמב"ן, שעל ידי שהקדוש ברוך הוא בעצמו נתן לנו את התורה, שוב אין לשום נביא וחוזה, אף כי יביא אות או מופת לבטל התורה, הבל יפצה פיהו, יען פנים בפנים דיבר ה' אותנו. וזהו אצלי 'אתם ראיתם כי מן השמיים דיברתי עמכם, לא תעשון אתי א-להי כסף' - כלומר כיוון שאתם ראיתם בעיניכם, שדיברתי עמכם, ואוזניכם שמעה, אם כן שוב אין שום מציאות שתעשו א-להי כסף, אף כי יקום נביא ויעשה את האותות, הבל הביא, יען אתם ראיתם ואוזניכם שמעה ודוק ...
שאל יקשה בעיניך, שמדוע הקדוש ברוך הוא בעצמו נתן לנו את התורה, ולא שלחה על ידי נביא או חוזה באותות ומופתים, וזהו שאמר: לא כרת ה' - כלומר בעצמו, ולא על ידי זולתו ברית התורה, אלא כדי שלא יהיה לתורה שום מציאות שתשתכח מישראל, שאם הייתה על ידי שליח, הנה ימים באים ובוא יבוא נביא השקר באותות ומופתים. משום כך כרת ה' בעצמו, ששוב הנביא ההוא הבל יפצה.
בן פדהצור, פרשת יתרו, דף נ' ע"א. דפוס מ. נחמן ושותפיו, שאלוניקי תקמ"ו (1786).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד כשעשו עיקר מהמעשה, עמדה להם לגואלם.
'כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות, כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים' - 'אמר רבי יוסי, אמר רבי חנינא: למה נמשלו ישראל לתפוח? - לומר לך: מה תפוח פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע'. - אמנם, על פי מה שכתב הרב 'חן טוב' ומה שכתב הרב 'נאות יעקב' לבאר כפי שמה שכתב הרב 'חן טוב', כוונת מדרש חזית על פסוק 'הביאני המלך חדריו' - אם כן לא הייתה התורה צריכה להידרש אלא מהחודש הזה לכם, ומפני מה גילה ה' מה ביום אחד, בזכות שאמרו 'נעשה ונשמע', ופירש הרב שכוונת רבי יוסי הייתה, שבזכות שאמרו 'נעשה ונשמע' ועשו עיקר מהמעשה, זכו וגילה להם שכרן, שאם לא היו מקבלים רק את ה'נשמע' - דהיינו מצוות לא תעשה, לא היו מקבלים שכר, באומרן שאין נוטלים שכר, אלא על המעשה. יעויין שם, ועכשיו באו קשרן של כתובים על נכון, וכך אמר, שאף שישראל היו במצריים 'כשושנה בין החוחים', שכתוב היה לגואלם, יען לא היה בידם אלא מצוות לא תעשה - והוא שלא שינו את שמם, כמו שכתוב, אבל מה שעמדה להם הוא 'כתפוח בעצי היער' - שהקדימו נעשה לנשמע, שעשו עיקר מהמעשה.
בן פדהצור, דרוש לשבת הגדול, דף ס"ז ע"א. דפוס מ. נחמן ושותפיו, שאלוניקי תקמ"ו (1786).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שבחה של אמו שגידלתו על התורה ועל העבודה, ואין אב.
בהעלותי על לבבי ימים מקדם, נתקו חורשי לבבי כי 'מה לילוד אשה' ואין אב. ... ואולם חיוב מוטל עליי לשבח ולפאר למעשה ידיי אם, מחזיקה טובה עליי, אם שנאים מעשיה כקטורת, היא מתאמצת להחיותני כיום הזה, ונפש עמלה על המחיה ועל הכלכלה ואף השמלה, ותיתן טרף לביתה. היא שעמדה לי ולהודי והדרי, צניף תפארתי, אחי יפת הגדול, הרב הכולל רב סעדיה גאון, זכרונו לחיי העולם הבא, להיותנו קובעים עיתים לתורה.
על זה וודאי אני אומר: נפש היפה תעלה במעלות אלף עולות בגן עדן א-להים, על אחת כמה מעלות טובות מאליפות מרובבות הלוך ורב. הלא דבר כל האמור בפרשה מדבר בצדקה, כי יהיה לאם, 'השם נפשינו בחיים ולא נתן למות רגלינו', אבל אשה אלמנה סורה וגלמודה, אין דרכה של אשה כי תגדלנו, לרגעים תבחננו ודרך תבונות יודיענו וחנוך איננו, על התורה ועל העבודה, כל שישנו בלמידה ספר וסייף ותלמוד, ואיש אחר יחנכנו. אכן זאת הייתה לי אשר עד כה ה' ברכני ותרם כראם קרני יושב בשבת תחכמוני, ושם חלקי מיושבי בית המדרש ואהי מתהלך בינן של קדושים.
קרבן אליצור, הקדמת הרב המחבר, עמ' 6. דפוס י. קלעי ושותפיו, שאלוניקי תקל"ז (1777).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שסילוק הצדיק עומד לגביה על לשעבר, ולא יזידון עוד.
'אמר רבי שמעון בר נחמני, אמר רבי יונתן: אין הפורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה' - שוודאי כשנשלמה המידה ועדיין הרשעים עומדים במרדם, ואינם עושים תשובה, דין הוא שהקדוש ברוך הוא יתפוס את הצדיקים שהם כשעבוד נכסים, ואם לא יספיק גובה מן השאר, נראה מזה אם ימות הצדיק ישובו, ולכן דקדק לומר: 'אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים במרדם הם עומדים' - לפי שאם יזידון עוד הנה סילוק הצדיק עומד לגבייה על לשעבר, אבל בזמן שעומדים במרדם אזי באה פורענות לגבות השאר, ועם כל זה אינה מתחלת אלא מן הצדיקים, לפי שהם כשעבוד נכסים, וכל ששעבוד נכסים בעין, גובה ממנו תחילה על כל פנים, ואם לא יספיק גובה מן השאר. ונראה מזה שהצדיק עולה לחשבון גדול.
בן פדהצור, פרשת בראשית, דף ג ע"א-ב. דפוס מ. נחמן ושותפיו, שאלוניקי תקמ"ו (1786).