מקצת שבחו

גדולה הכנסת אורחים מהשכמת בית המדרש' - מה דמיון יש בזה לזה, לומר 'יותר'? ועוד, הרי תלמוד תורה גדול מכולם. - בא להודיע הפרש, העושה טובה או המקבל טובה. שהמארח עושה טוב וזה גדול, והמשכים מקבל טוב לעצמו בהשכמתו בלבד. הראיה - בקבר אלישע חי המת, ולמה לא חי אלישע עצמו? - שבהחיותו מקבל הוא טוב, ובהחיות המת, בזכותו הוא עושה טוב - וגדול. גם 'תלמוד גדול או מעשה' זה יורה שהמעשה גדול, שהוא התכלית ואם כן גדול המארח מהלומד. גם המארח טוב לעולם הזה, והמשכים טוב לעולם הבא, ואמר: אף על פי כן, המארח גדול, שזוכה חיי עולם הבא.

'כל העוסק בתורה בלבד הרי זה כמי שאין לו א-לוה' - וקשה, אם העסק בתורה היא מצווה וחיוב, הרי זה מודה בא-לוה שנתנה, אף על פי שאינו עוסק בגמילות חסדים, אינו מופשט מכל סגולה?! לא דיים להם לעוסקים בתורה. לא דיים, אלא צריכים גם כן שישתתפו להם מעשים טובים, שתלמוד התורה היא המביאה למעשה המצוות, שמחובר זה בזה, כמו שהנר מחובר לאור כי הנר מצווה והתורה אור, והשלהבת קשורה בגחלת, והגוף מורכב עם הנפש, ולפיכך העוסק בתורה בלבד, מפריד החיבור הזה שעשה הא-להים, ומכחיש יכולתו להצמידם, ומורד בדבריו, שצווה לשמור ולעשות, ללמוד וללמד.

ה', מה רבו מעשיך ונפלאותיך אלינו. מעת אשר בחרת בנו עד היום אשר גלינו מארצנו. ובעוונות, אבותינו נפוצו בקרב העמים, בני בריתך. ולא הסתרת פניך מהם. ולא העלמת עיניך לכלותם על חטאתם. ונתתם לחמלה וחנינה, ואת בני בניהם, בעיני המלכים ושרי המדינות אשר באו שמה.
אך כמקרה כל התושבים גם לנו יקרנו. וקורות הזמן יעברו עלינו. הן לחרב הן לשלום, הן לרעב הן לשבע. ובצוק העיתים נפיל תחינתנו לפניך. שתוציאנו לרוויה ורווחה. ותושיענו מכל צרה וצורה. ולא ישמע בינינו צועק וצווח כי אין מחיה. ולא ימצא חסר לחם ושמלה. וסוחרי הארץ ונכבדיה, הממלאים בתיהם כסף, 'דרך אנייה בלב ים', ימלאו אסמיהם בר, וירבה השבע בעולמך.

ידעתי אני, ידעתי משפט השירים, יקרים בעיני א-להים ואדם, ימצא חן בשמוע אוזן, תשמע נעימת קולם ערב. והנה סולם מדרגות השירים מוצב ארצה - בתוך קדושים בבית א-להים, 'וראשו מגיע השמימה' - מספרים כבוד אל להיות לראש. ונתן כתר מלכות בראשו, למעלה מכוכבי א-ל, הושם מושבו במעון המלאכים, כאומרם חכמים: 'מלאכי השרת אומרים שירה'.
ומקדם, בני קדושים, שירי לשונם הרחיבו . ... אכן אופן חיבורם לא נגלה לנו, ולא ידענו משעול כלליהם. ובאמת שנכונו פעמיהם ללכת כדרך שיר, אך נעלם מעינינו הסכמת עשייתם. ובעל מאור עיניים, האיר עיני אדומים, ועשה ותקן דמיון קצתם עם שירי פסוקי הרומיים. ... אמנם אחר זה רבים חכמי לב מבני עמנו, קמו לסדר סדרי שיר חדשים. אולי לקח אותם מהישמעאלים כאשר כתב הרב יצחק אברבנאל, ואמר שהם כפי מספר המילות וסדר הנקודות ושווי הדברים ודמויים ... וגם רבי אברהם בן עזרא ב'ספר צחות' דבר צחות להקים אבן העזר, במיני המשקלים בחכמת הערביים.

'דברים שבעל פה, אי אתה רשאי לכותבם בכתב' - ומימות משה רבינו, אשר קיבל תורה מסיני, פה אל פה, ועד רבינו הקדוש, לא נכתב ספר בתורה שבעל פה. והחכמים היו מקבלים, איש מפי איש, ולומדים על פה כאשר נמסרה, והתלמידים עושים סימנים למשנתם, וכותבים מפני השכחה בסתר, וקוראים להם מגילת סתרים. ומפני הצרות - החכמה מתמעטת, עד זמן רבי שנתן לו ה' חן בעיני אנטונינוס, ועמד הוא ובית דינו בהסכמת החכמים, לחבר ספר בקבלה הנתונה בסיני, וסמכו על מקרא שכתוב: 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', ונאספו כל בעלי השמועה והקבלה, וחיבר מהכל ספר 'משנה תורה' ... דברי רבי אלה במשנה היו מעטי הכמות ורבי האיכות, וקוצר מילים בלי אריכות, והכל מבואר לרוחב שכלו, אך לבאים אחריו עמקו דבריו, לפיכך ראה אחד מתלמידיו, לגלות דברי רבו ולמלאת עם 'התוספתא', ועניינה תוספת על המשנה וגילוי טעמה. וכן חברו רבי חייא ורבי הושעיא 'הברייתות', שהן חוץ ממדרשו של רבינו הקדוש, ואחריהם לא שם איש לבו, אלא להתבונן בדברי המשנה עד זמן רבינא ורב אשי, סוף האמוראים, זכר לדבר 'אבינה לאחריתם'. והתבודד רב אשי, ואסף כל הסברות והדקדוקים, וכלל הכל בחכמתו, וחבר הגמרא ... ובזה נחתם הגמרא עליו, אין לשנות, זולתי רבנן סבוראי, הוסיפו בו קצת, כאשר מקובל מפי הגאונים וחכמים מחוכמים.

ראשנה יאמרו משנת 'כל ישראל', שהיא בתחילת הפרק בסנהדרין ולבסוף יאמרו משנת רבי חנניא שהיא האחרונה בפרק אחרון במסכת מכות. ואם יתהפכו וישתנו בסדר קריאתם יהיה חולק על משנה ראשונה של אנטיגנוס, ראשון הוא אחר שיירי כנסת הגדולה, שאמר: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את על מנת לקבל פרס' - אלא תעבדו את ה' מאהבה, ותלמדו לעשות ברצון ולב טוב, ולא מכוונה להועיל לא את עצמו בשכרו. ואם כן, אם היו אומרים תחילה: 'רצה לזכות' הנה בהקדמה זו כל פני מגמתו ולימודו הוא לקבל שכר וזכות, אכן העיד עליו בקריאה זאת, וזה נגד העיון האמיתי, ונגד דברי התנא, ולכן לא יאמר כי אם 'כל ישראל', ויקיים וישים בלבו, שיש לו חלק טוב בכלל כל ישראל, וכשבא ללמוד ולעשות, אין דעתו על השכר שכבר נודע שקנוי לו, אלא שעוסק בתורה לשמה.