מקצת שבחו

'יֶא נֶבְס אַבָּט' הוא קֶס, שהדריך אנשים לאזן בין צרכיהם הפיזיים והרוחניים, לדאוג לחיים שאחר המוות, לשוב מדרכיהם בעודם בחיים. הוא היה מגלה להם את עוונותיהם, מפציר בהם לתקן את דרכם, ומדריך אותם בדרכי התשובה הנדרשת על פי חומרת מעשיהם, לתיקון נשמתם ולהצלתם מגיהינום.
יש עוונות שהצריכו ווידוי ובקשת מחילה אמיתית, יש עבירות שהצריכו קורבנן, יש שהצריכו צום ואכילת גרעינים במשך שבוע, ויש שהצריכו תפילה במשך שבעה שבועות. ה''יֶא נֶבְס אַבָּט' היה מקבל מעשרות ואת בכורי הכבשים ובכורי החמורים, והנותנים היו מקבלים ממנו ברכה. הקֶס היה מדריך את העם לפי התורה, ומתרחק מדרכם של ה'דבתרא', (מורי השקר) שהיו מגלי עתידות על פי הכוכבים ועל פי כישוף.

על מנת שהקֶס יוכל לשרת את הציבור בנאמנות, בלימוד, בניהול אזכרות, בהקרבת קורבנות וביצוע שחיטה כשרה, בייעוץ ובהכוונה לחזרה בתשובה ולכפרה, היו אנשי עדתו מעבדים את אדמתו, מנקשים לו את העשבים ומסייעים לו בקצירת היבול. בנוסף היה כל אחד נותן מיבול אדמתו מעשרות לקֶס. בחגים היה הקס עורך מסיבה גדולה ומזמין אורחים, וכן מלווה אוכל לאנשים נזקקים.

ערב לפני החתונה התקיימה מסיבת 'אַבֶבָה יִזְָה', הנפתחת בברכות המבוגרים, ובשיר תפילה בשפת הגעז 'אִִינְסוֹסְלָה טֶמוּקָה' , המלווה בתיפוף, בה פונים לחתן שיתייחס בכבוד אל הכלה.
משתתפי המסיבה העבירו 'ווֹסְקֶמְְבִיָה' (סוג של צלחת עשויה מחוטים), ומי ששמים אותה על ראשו נדרש לקום ולרקוד. חברים ששימשו כשושבינים היו הולכים לפעמים גם ימים שלמים, ללוות את הכלה מביתה לבית החתן, בשירה, בריקוד כתפיים (הנקרא 'אְסְקְסְטָה') ובתיפוף בקֶווֹארוֹ.
המלווים הלכו ברגל והעלו את הכלה על סוס. הקֶס קושר סרט לבן ואדום לראש החתן, כשהצבע הלבן מסמל את הטוהר של החתן והכלה, והצבע האדום מסמל את הברית שנרקמת ביניהם. בזמן קישוט החתן והכלה היה הקֶס מזמר. הקֶס היה רוקד עם החתן והשושבינים. אבל אם החתן והכלה לא נשמרו מלבוא במגע זה עם זו לפני החתונה, הקֶס לא היה מקשט אותם ורוקד לפניהם, אלא הסתפק החיתון בני הזוג, במתן ברכתו להם, ובאכילה ושתייה בסעודתם. ... לאחר שירת 'הללויה' היו הקֶסים נשארים זמן מה בחתונה והולכים לביתם, היות ולא רקדו עם שאר המוזמנים.

בערב יום כיפור, טובלים בנהר ומכינים בגדים ליום כיפור. יום כיפור הוא משקיעת החמה עד השקיעה למחרת, וכל היום הגברים מתפללים בבית הכנסת בהובלת הקסים. ביום זה היו מתענים, שרים שירי קינה וקופצים, על מנת לענות את הגוף ולכפר על המעשים שלהם.
את התאריך של יום כיפור, ושאר החגים, היה הקֶס מוצא על פי ניהול לוח שנה, וחישוב נכון של ראשי החודשים. לאחר תום החישוב, והסכמה בין המנהיגים, היו שולחים הודעות ליידע את הציבור במועדי החגים ובמקום שנקבע לחגיגתם המשותפת.

כשאורחים נוצרים באו לבית יהודי, אסור היה להם להיכנס לבית. הם נשארו בחוץ בסככה ייעודית, שם קיבלו שתייה ומקום לינה. יהודים ונוצרים עבדו יחד בקציר, בעבר היהודים לא היו אוכלים מאכלי נוצרים, אך עם הזמן, לאחר שעבדו יחד, החלו יהודים לאכול יחד איתם.

המנהיג צריך להיות זמין תמיד לציבור ומוכן לעזרה למען החולים, העקרים, ומי שזקוק לעזרה. צדקה וחסד נעשים בצניעות ועם כל אדם, ללא חיסכון במאמץ.

לנשים יש מקום מיוחד משלהן בתוך בית הכנסת, והן יכולות להגיע רק לאחר שעברו את גיל טומאת נידה. בתקופת המחזור היתה האישה יושבת בחדר מיוחד, והטיפול בילדים היה באחריות הבעל ובסיוע המשפחה המורחבת והשכנים. לאחר עלייתם לארץ, ההקפדה על עניינים אלו ירדה.