מקצת שבחו

'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ' - שאפילו בהיותו בדרך הוא עוסק בתורה, 'שיגיעת שניהם משכחת עוון' - רצונו לומר, שהוא יגע בטורח הדרך ואפילו כך, הוא יגע בתורה - אז משכחת עוון.
על דרך מה ששמעתי על פסוק: 'אשרי תמימי דרך' - שהם תמימים בהיותם בדרך. ובמה? - 'ההולכים בתורת ה'' - שעוסקים בתורה והם בדרך.

'מה טובו אהלך יעקב, משכנותיך ישראל' - בצרוף הקדמה ידועה מהמקובלים: כי לעתיד לבוא, אפילו חוץ לארץ תתקדש, ותעשה רצועה אחת מארץ ישראל, כי אפילו הטומאה והקליפה ויצר הרע לעתיד לבוא יזדככו, ולא יישאר בהם כי אם הקדושה לבד. וזהו: 'מה טובו אהליך יעקב' - שהיא חוץ ארץ, שהדרים בה נקראים 'בית יעקב'. ומה טוביות יש לה? - לזה אמר: 'משכנותיך ישראל' - רצונו לומר, שתהיה כמו ארץ ישראל, שנקראת 'בית ישראל'.

'ויתעבר ה' בי למענכם, ולא שמע אלי, ויאמר ה' אלי רב לך' - יובן במאמרם זיכרונם לברכה על פסוק 'ויתא ראשי עם' - שטעם שמת משה במדבר - כדי שיקים דור המדבר בתחיית המתים, כי כשיקום הוא, יקים עמו את דור המדבר. זה אומרו: 'ויתעבר ה' בי' - שלא להיכנס לארץ ישראל, אלא שאמות במדבר. וזה 'למענכם' - רצונו לומר: בשבילכם, כדי שאקים אתכם בתחיית המתים. 'ויאמר ה' אלי רב לך' - רצונו לומר: די לך גדולה זו, שיאמרו העולם שאתה מקים אותם בתחיית המתים.

'עץ חיים היא למחזיקים בה' - יובן במה שכתב 'סודי רזיא', וזה לשונו: 'מי שנותן בחייו ללומדי תורה, וגומל חסד עמהם, אף על פי שהוא עם הארץ, כשמת מלמדים אותו תורה'. עד כאן לשונו.
זה אומרו: 'עץ חיים היא למחזיקים בה' - רצונו לומר: המחזיק בלומדי תורה, לעתיד לבוא מלמדים אותו תורה, שנקראת 'עץ חיים'. זה אומרו: 'עץ חיים היא' - לעתיד לבוא 'למחזיקים בה'.

'יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל'. - וקשה, מה קידוש ה' יש כאן? ויובן במה שכתב ב'מגלה עמוקות', הביאו 'זרע ברך' פרשה זו, וזה לשונו: שבשביל שהכה משה את הסלע, ולא דבר לו, נתרבו המחלוקות בישראל, ונעשית התורה כשתי תורות, וסימן לדבר 'סלע המחלוקת', שאם היה שונה עליו פרק אחד או משנה אחת, היה הסלע משפיע להם מים יפים ומושכלים, לגלות להם סתרי תורה, ולא נחרב בית המקדש, ולא גלו ישראל מעל אדמתם. ומה שהכה הסלע גרם להם כל זה. עד כאן לשונו.
זה אומרו: 'יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל' - שעכשיו שהכיתם את הסלע, נתרבו המחלוקות בישראל, ונעשית התורה כשתי תורות, וזהו חילול ה', שאין חילול ה' גדול מזה.

'וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה' - אימתי הן תמימות? - בשעה שישראל עושים רצונו של מקום'. - ונראה כי זהו פירוש הפסוק: 'שבע שבתות' - וכשתמנה שבע שבתות אלה, 'תמימות תהיינה' - הספירות הקדושות, כי יתייחדו ויושפעו זו מזו. ובוודאי שזה הייחוד וההשפעה לא תהיה, כי אם בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, כי אז בוודאי במניין זה יעשו פעולה זו. אבל אם אין עושים רצונו של מקום, וודאי לא יועילו כלום במניין זה, כי אין העיקר המניין אלא המעשה. וזה אומרו במדרש: 'אימתי הן תמימות?' - רצונו לומר שהספירות הן תמימות ומתייחדות ומשפיעות זו בזו, 'בזמן שישראל עושים רצונו של מקום' - אז על ידי מניין זה יוכל לתקן זה. מה שאין כן אם אינם עושים רצונו של מקום, כי אז אין מועיל להם המניין לבד, ואינם תמימות ומושפעות זו מזו.

'כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם' - כתבו חכמי המוסר, שעל השולחן צריך לומר דברי תורה, שהשולחן הזמן הזה הוא במקום מזבח. וכמו שבמזבח צריך הלוי לשורר, אף כאן צריך ללמוד בתורה על השולחן. זה אומרו: 'כי לא על הלחם לבדו', שאוכל על השולחן 'יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'' - שהיא התורה שלומד על השולחן 'יחיה האדם'. כי אין חיות לו אלא בתורה שאומר על השולחן, ולא על הלחם שאוכל בו.

'דרשה צמר ופשתים' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'כי יברכך ה' א-לוהיך' - יכול אפילו יושב ובטל, תלמוד לומר: 'בכל משלח ידך אשר תעשה' - שיעשה האדם מלאכתו מעט, והתורה שלומד היא גומרת לו מלאכתו. זה אומרו: 'דרשה צמר ופשתים' - רצונו לומר שהיא התורה, לא דרשה מהאדם אלא שיתחיל במלאכה בצמר ופשתים, ואחר כך היא גומרת אותה המלאכה, וזהו: 'ותעש בחפץ כפיה'.

'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא' - ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: אפילו מאה פעמים, ודווקא אם 'לא תשא עליו חטא', כלומר עוון שנאת חינם, שדווקא באיש ואחיו או באב ובנו. וקל להבין.