מקצת שבחו
חכם יצחק סויסה נולד לאמו מרים ולאביו חכם משה סויסה בשנת תרל"ז (1877) בעיר תיזנית, שליד אגדיר, במרוקו.
ראשית תורתו למד מאביו חכם משה סויסה. גדל בתורה וביראה והיה לתלמיד חכם, הנודע בחוכמתו ובצדקתו. בצניעותו הרבה, היה מלמד נערים לבר המצווה, ומסייע לבני קהילתו בעצות טובות ובפתרון חלומותיהם. היה לו זיכרון מופלא, והוא ידע לימודו בעל פה, והעמיק בתורת הנגלה והנסתר.
בשנת תרצ"ג (1933) לאחר פטירת אשתו הראשונה, ממנה נולדו לו שתי בנות, חכם יצחק סויסה עבר לעיר קזבלנקה. בשנת תרצ"ה (1935) נשא לאישה את מרת סולטנה, שאמצה את שתי בנותיו, ונולדו להם שלוש בנות.
חכם יצחק סויסה סבל ייסורי הגוף והיה מצטער הרבה. עם כל זה, הוסיף וסיגף עצמו בצומות. הוא לא נהנה מן הציבור, וסרב לקבל מלגת לימודים מהישיבה, והיה מתמיד בלימודו, שלא על מנת לקבל שכר.
לאחר שנים רבות נולד לו בן זכר, אך בנו נפטר, ביום השמיני ללידתו. בעקבות צערו, החל לכתוב את ספרו 'ויזרע יצחק'. במהלך כתיבת הספר איבד את מאור עיניו, אך המשיך בכתיבת הספר מתוך זיכרונו. ספרו 'ויזרע יצחק' יצא לאור בשנת תשי"א (1951) והוא כולל דרשות על פרשיות השבוע ועל פרקי תנ"ך. בתוך הספר מביא חכם יצחק סויסה גם מתורתו של אחיו, חכם מרדכי סויסה. בסוף הספר הוא מביא תפילת בקשה, שמצא בנערותו בכתב יד,
חכם יצחק סויסה החל בכתיבת ספר נוסף אך נפטר בטרם הספיק לסיימו.
חכם יצחק סויסה נפטר ביום י"ג בתשרי תשט"ו (1954), ומנוחתו כבוד בעיר קזבלנקה.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד אם לא עכשיו, שילמד לאחרים בעת בחרותו, שאינו יודע עתו.
'וכשאני לעצמי - מה אני, ואם לא עכשיו - אימתי' - ואם יאמר האדם די לי שאלמד לעצמי, ולא אצטרך ללמד לאחרים, כי מה הנאה יש לי בלימודם?! - לכן סיים התנא, עליו השלום, ואמר: אל תאמר כן שהרי 'וכשאני לעצמי' - היינו שאלמד לבדי ולא לאחרים - 'מה אני' - תדע, שהרי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'הרבה חכמה למדתי מרבותיי, ומחברי יותר, ומתלמידי הרבה יותר'. אם כן נמצינו למדים מכאן, שמה שאדם מלמד תורה לאחרים, אדרבא, מוסיף חכמה ביותר, וזהו 'מה אני' - מה חכמה תהיה לי, אני אם אלמד לעצמי דווקא. ... ואם גם כן, יאמר האדם טוב הוא ללמד לאחרים, אבל עד סוף ימי שאהיה זקן, שאלמד אני לעצמי ש"ס ופוסקים ומדרשים וכיוצא, ואחר כך אלמד לאחרים, לכן אמר: 'ואם לא עכשיו' - דהיינו בתחילת ימיו של אדם, אם לא בעת בחרותו ותוקפו, ישקוד ללמד לאחריכם - 'אימתי'. היינו אל תעשה כן, שהרי אדם לא ידע עתו והמיתה באה פתאום, לא עלינו, ואם כן מתי יקיים דבורו ויעשה מאמרו. וזהו: 'אימתי' - גימטרייה 'המיתה' עם הכולל, שהרי מצוי בכל עת וזמן, לא עלינו, לכן כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.
ויזרע יצחק, דף כה עמ' א, דפוס שמעון דאהאן ומרדכי חיות, קזבלנקה, (תשי"א 1951).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד רמז אויה לי כי נמשכה הגלות עד שיתוקנו אותיות אהוי.
'אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אוהלי קדר'. - עתה בגלות, בעוונותינו הרבים, נחסר משם הוי"ה אותיות 'וה', והרי הוא כמו שכתוב: 'כי יד על כס יה', ועל ידי קיום המצוות, אנו מייחדים שם הוי"ה ברוך הוא. ...
וכן גם מצאנו שהכסא חסר ממנו אות א', שנאמר: 'כי יד על כס יה', וכן מלת 'ירושלים' - חסרה יו"ד, שכן כתובה: 'ירושלם'. ואם כן, אם תחברם יחד, דהיינו 'וה' מן שם הוי"ה, א' מן כסא, יו"ד מן ירושלים, צירופם שם 'אהוי', והם גם אותיות: 'אויה'. וזהו שאמר: 'אויה לי כי גרתי משך' - רצה לומר: נמשכה הגלות, זה כמה שנים, ועל זה אני מתאונן: 'אויה לי' - כל ימי, עד שיתוקנו אותיות אלו, ויחזרו למקומם, על ידי התורה ומצוות ומעשים טובים. וזהו: 'שכנתי עם אהלי קדר' - אל תקרא 'שכנתי' אלא 'שכינתי', על דרך 'עמו אנכי בצרה', האל ברחמיו יחזיר העטרה ליושנה בקרוב, אמן כן יהי רצון.
ויזרע יצחק, דף לה עמ' ב, דפוס שמעון דאהאן ומרדכי חיות, קזבלנקה, (תשי"א 1951).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאם אין בידו רק דבר שפתים, מחסרים לו מהשפע הראוי לו.
'בכל עצב יהיה מותר, ודבר שפתים אך למחסור' - בכל המצוות, אסור לנסות את השם ברוך הוא, כמו שכתוב: 'לא תנסו את ה' אלהיכם', חוץ ממצוות צדקה - מותר לנסות, כמו שכתוב: 'ובחנוני נא בזאת'. וזהו הרמז: 'בכל עצב' - ראשי תיבות: 'עשיית צדקה בחנוני', ואם תאמר והרי כתוב: 'לא תנסו', לזה בא כמתרץ ואמר: 'יהיה מותר' - בדגש, דהיינו שעל ידי עשיית הצדקה מותר לנסות. אבל צריך ובתנאי, בעת תדור הצדקה, תיתן אותה מיד, על דרך: 'מוצא שפתיך תשמור ועשית'. אבל אם הוא ידור ולא ישלם, אזי, חס ושלום, עושה פגם למעלה ובמקום שיושפע מלמעלה, אלא אדרבה מחסרים לו מהשפע הראוי לו. וזהו: 'ודבר שפתים' - דווקא, היינו כשאין בידו כי אם 'דבר שפתים' ולא הנתינה, אזי 'אך למחסור', לא עלינו.
ויזרע יצחק, דף ז עמ' א, דפוס שמעון דאהאן ומרדכי חיות, קזבלנקה, (תשי"א 1951).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שלא יעשו הפיוטים עיקר, להתפלל במרוצה ובדילוג אותיות.
הקדוש ברוך הוא תאב וחפץ בשירות ותשבחות, כמו שאומרים בתפילה: 'הבוחר בשירי זמרה'. ... לכן צריך האדם לומר שירות והשבחות לבוראו. אבל העיקר הוא שיאמרם דווקא לשם שמים, בלי שום פניה זרה. ...לא כן בזמנינו, בדור היתום הזה, שעושים עיקר חסר, כמו שאנו רואים המשוררים, שמנגנים בנגינתם בקול ערב, כדי שיהיה נעים לשומעים. כי בעוונותינו הרבים, בבואם לבית הכנסת להתפלל, לפני יוצר כל היצורים, עושים עיקר חסר, וחסר עיקר, דהיינו התפילה, שהיא עיקר - עושים אותה חסר, שמתפללים במרוצה עד שמדלגים, בעוונות, כמה אותיות וכמה תיבות, ואינם נשמעים לגמרי. אבל הפיוטים עושים אותם עיקר, מנגנים אותם בנגינתם בקול נעים, להשמיע קולם לבני אדם. ... אלא אדרבה, צריך לעשות הכל 'לשם יחוד קודשא בריך הוא', 'לעשות נחת רוח ליוצרינו' – דווקא, בלי שום פניה כלל.
ויזרע יצחק, דף א עמ' א – א עמ' ב, דפוס שמעון דאהאן ומרדכי חיות, קזבלנקה, (תשי"א 1951).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד גמלתהו טוב, במה שמברך מלאך הטוב, שמלווהו בערב שבת.
'אשת חיל מי ימצא' - ואם אפשר לפרש אותה על אשה הגשמית - יבוא על נכון: 'אשת חיל' - שהיא אשה ממש, 'מי ימצא' - אפשר למצוא אותה. ועל זה אמר: 'גמלתהו טוב ולא רע' - לפי מעשיה הטובים, שהיא מצעת המיטה, והדליקה הנר, וערכה שולחנה מבעוד יום, ואזי כשבא בעלה מבית הכנסת לביתו, ומצא הכל, מלאך טוב אומר: 'יהי רצון שתהיה כן לשבת אחרת'. וזהו: 'טוב ולא רע' - דהיינו מלאך טוב מברכהו, 'ולא רע' - שהוא מלאך רע, אין לו פה לומר כי אם ברכה גם הוא, ואינו יכול לומר רע. ובזה סיים: 'כל ימי חייה' - דהיינו כי כאשר תתקן בביתה, ומכינה לשבת כל מה שאמרנו, הרי מלאך טוב אומר: 'יהי רצון כן תהיה לשבת אחרת', וממילא זאת הברכה מתקיימת תמיד, וכל שבת ושבת כן יהיה נמצא.
ויזרע יצחק, דף כה עמ' ב, דפוס שמעון דאהאן ומרדכי חיות, קזבלנקה, (תשי"א 1951).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד תורה תחת חבורה, להיות בו ענווה יותר מבני האדם.
'חבורה תחת חבורה' - כמו שאמר הכתוב: 'הר הא-לוהים חורבה', וכן גם הר סיני נקרא 'הר חורב' כידוע, ועליו ניתנה התורה. וזהו: 'חורבה' היא התורה, כמו שכתוב. ובא לומר: במה אדם זוכה לה הוא על ידי שני דברים. אחד: היא 'תחת' - היינו היא הענווה כמו שאמר הכתוב: 'ומתחת זרועות עולם'. ודברי רבותינו זיכרונם לברכה: 'אין העולם מתקיים אלא על ידי בעלי ענוה', הרי מוכח שמילת 'תחת' מדבר על הענווה, לכן צריך תלמיד חכם להיות בו ענווה יותר מבני אדם, ובזה זוכה לכתר תורה. שנית - היא 'חבורה', קרא בו 'חברה', היא חבורת החכמים שיושב ולומד עמהם בישיבה.
ויזרע יצחק, דף יא עמ' א – יא עמ' ב, דפוס שמעון דאהאן ומרדכי חיות, קזבלנקה, (תשי"א 1951).
1954-1877