מקצת שבחו
חכם יצחק מרעלי נולד לאמו סולטנה ולאביו רפאל דוד מרעלי בשנת תרכ"ז (1867) באלג'יר.
ראשית תורתו למד מפי חכם מרדכי אטנג'יר, ובהמשך מפי חכם יצחק אפריאט. כשבגר למד בישיבת 'עץ החיים', שייסד אביו, בראשות החכם משה דאדון, ובשנת תרמ"ג (1883) הוסמך לשוחט ובודק.
בשנת תרמ"ז (1887) החל להוציא לאור כמה מחיבוריו, ובתוכם: 'ברית אבות', מלי דאבות' ו'זרע יצחק'. על מנת להתקבל לבית המדרש לרבנים בצרפת, נדרש לעבור את בחינת הבגרות הצרפתית. בשנת תרנ"ג (1893) סיים את לימודיו בהצטיינות, אך בשל פטירת אביו, נאלץ להישאר בעיר לנהל את עסקי אביו.
בשנת תרנ"ד (1894) נשא לאישה את מרת אנאיס, בת החכם דוד אנקאווה.
באותה שנה הוסמך לרבנות ע"י חכמי אלג'יר, והחל לעסוק בחינוך. הוא הקים יחד עם דודו, חכם יוסף מרעלי את תלמוד תורה 'עץ החיים', ובו למדו 600 תלמידים. הוא עמד בראש תלמוד התורה, וזכה לצלחה רבה. הוא הנהיג את שיטת לימוד העברית בעברית, ופתח את שערי תלמוד התורה גם ביום השבת, בה לימד לימודי קודש. אל שיעוריו הגיעו תלמידיו רבים, שנמנעו ללמוד בבתי הספר הנוצריים.
בשנת תרנ"ז (1897) יצא לאור הכרך הראשון בספרו 'צפנת פענח', ובו מחקרו על השירה של חכמי אלג'יריה.
בשנת תרנ"ט (1899) יצר קשר עם חברת 'כל ישראל חברים' כדי לייסד בתלמוד תורה, בית מדרש למורים עבריים. משה נהון, שנשלח מטעם חברת 'כל ישראל חברים' דחק רגליו מניהול תלמוד התורה אותו הקים. בהפצרת הראשון לציון, חכם יעקב מאיר, שביקר באותה עת באלג'יר, הסכים חכם יצחק מרעלי להישאר ללמד בבית הספר, וסייע בידו של משה נהון בכתיבת ספרו על דברי ימי היהודים באלג'יר.
חכם יצחק מרעלי מונה לדיין, ולצד תפקידיו הציבוריים בקהילה היהודית, הקדיש את עתותיו לכתיבת ספריו. הוא חיבר מאמרי מחקר והגות, שירה עברית ושירה צרפתית לעיתונים וכתבי עת בעברית, בצרפתית ובערבית יהודית ברחבי העולם. בשנת תרפ"ט (1929) יצא לאור ספר שיריו 'עת מלחמה ועת שלום'. הוא חיבר מספר אסופות לשירים של חכמי אלג'יריה שאיתר, אך רק את חלקם הספיק להוציא לאור בחייו. חיבוריו בתחומי היהדות השונים לא ראו אור, וחלקם אבדו עם השנים, בהם מסות היסטוריות על יהודי אלג'יריה, וספרי פרשנות במקרא ובתלמוד.
בשנת תרצ"ב (1932) קיבל את אות הכבוד 'קצין האקדמיה הצרפתית'.
חכם יצחק מרעלי נפטר ביום ד' בניסן תשי"ב (1952). בין חיבוריו הרבים: 'ירקרק חרוץ' - על תרי"ג מצוות; 'צפנת פענח' - שירים מאת הרשב"ץ והריב"ש; 'חסד ואמת' - שירי ר"א גביזון; 'קול זמרה' - משירי הרדב"ז; מדרש הרס"ג - על עשרת הדיברות; 'רוח ים' - כ-200 שירים ופיוטי קודש; 'עת מלחמה ועת שלום' - שירים עבריים; 'לווית חן' - שירים; 'ילקוט יצחק'; עין גדי - פירוש לחד גדיא; ויעתר יצחק לה' - שירים וסליחות לימים נוראים; 'שם אפרים' - לזכרו של הרב אפרים אנקווה; ''באר יצחק - חידושי תורה; 'פרקי שירה' - לכבוד הרב יעקב מאיר; 'מחזור לימים נוראים' - בנוסח קהילת אלג'יר; מדרש על עשרת הדיברות לרב סעדיה גאון - בתרגום לצרפתית; 'ניצחון האור על החושך'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד להתפלל על אשר נאספו אל עמם, שלא יסבלו את חבלי הגלות.
לפנים בישראל, בזמן שבית המקדש היה קים, התפלל הכהן הגדול ביום הכיפורים בהיותו בהיכל: 'יהי רצון מלפניך ה' א-לוהינו וא-לוהי אבותינו, שלא תצא עלינו גלות, לא ביום הזה ולא בשנה הזאת'.
והיה בזכרנו את התפילה הזאת ביום האדיר והנורא, עלינו לכלול בבקשתנו גם את האנשים אשר נאספו אל עמם זה כמה שנים, גם את הקדושים אשר בארץ המה, ולחלות בעבורם את פנים אב הרחמים, לבל יסבלו עוד את חבלי הגלות, וינוחו בשלום על משכבותם באין כל מפריע, וערבה להם שנתם עד אשר יעמדו לגורלם לקץ הימין. כי בעוונותינו הרבים, עצמות לאין מספר הוצאו בימינו אלה מקבריהן (דבר אשר לא שערו אבותינו הקדמונים), ובתוכן היו גם עצמות רבנים גדולים וחכמים מפורסמים בחסידותם ובצדקתם, זיכרונם לחיי העולם הבא.
'מצבת זכרון', המגיד, 15 ביולי, 1897
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד לחשוף אוצרות נעלמים, שכוסו בערמות אבק בית הגניזה.
בינות ספרים עתיקי-ימים, אשר כסו בערמות אבק בית הגניזה, ועלים נפרדים אשר בלו מזוקן, מצא ידידי החכם השלם רבי משה בועזיז, ישמרהו ה' ויושיעו, זה לא כביר, ובשעה טובה, כתב יד ישן נושן, מעט הכמות אבל רב האיכות. ויהי בהראותו אותי את הספר, ואעיף עיני בו ואחזה, והנה הוא מלא שירים יקרים ילדי-רוח רבותינו הגדולים, זכותם יגן עלינו, אשר אור תורתם נגה וזורח עלינו פה, ואשר בסוד להקת המשוררים באה נפשם ובקהלם תחד כבודם. ואשמח עד מאוד כי מצאתי את שאהבה נפשי, את הדבר אשר לו נכספה וגם כלתה מעודי עד היום הזה. ואומרה אז אל ידידי הנזכר: הן הספר מצא חן בעיני, כי ברכה רבה בו, שש אנכי על אמרותיו כמוצא שלל רב. ועתה אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאותיו אל בית אוצר ספרתנו, ואל חדר שכיות החמדה, הנשארים לנו מימי קדם. ...
ספרי 'צפנת פענח', אשר כשמו כן תעודתו, לחשוף אוצרות נעלמים ומטמוני מסתרים אשר נצפנו עד כה בעירנו, יגן עליה אמן, לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו, אזי בעזרת ה' אעביר על פניכם כל טוב שירי יתר רבנינו הקדמונים, זכר צדיקים לברכה, הנמצאים אתי, והמה בכתובים, כאשר יש את נפשי, איש איש על דגלו באותות לבית אבותם, וראיתם ושש לבכם, כי אודות לאל, ההצלחה האירה לי פנים, ומצאתי לאושרי המון שירים בכתבי יד, שירי קדש ופיוטים וזמירות, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם נעימים.
צפנת פענח, כרך א', עמוד 5, תרנ"ז (1897)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד סדר הכרת רב העיר בעיר אלג'יר.
בשעה הראשונה אחר הצהרים הלך מחנה כבד אנשים ונשים וטף לאורך הרחוב רנדון, אשר שם בית הכנסת הגדול, אשר היה מפואר ומקושט בפרחים ושושנים. על הפתח עמדו שוטרי המשטר לקבל את פני הבאים ולהוליכם אל המקום אשר הוכן להם. מאורות אין מספר הפיצו אור יקרות בפנים ההיכל; מרבדים בעלי צבעים שונים, מרהיבי עין, כסו את הרצפה מפתח הבית עד ארון הקודש. מימין הבמה ישבו תלמידי 'עץ חיים', ובראשם מנהל הישיבה החכם השלם והכולל, מורי ורבי כבוד מורנו הרב, רבי משה דאדון ...
בשעה השלישית שמו פעמיהם הקונסיסטורים, ואחריהם תלמידי הישיבה לפתח בית הכנסת, למען קבל את פני הרב הגאון משה וויל חתן החג. בבואו שרה המקהלה 'מה טובו', וכאשר כילה הזמר, קם מכיסאו ראש הקונסיסטורים הרב שלמה אוניל, ויקרב אל הרב ויקרא לפניו את כתב ההתמנות, ואחרי הטיפו מילים נכבדים ברכהו בשם כל העדה, והמקהלה שרה מזמור ק'. אחר כך עלה הרב בעל השמחה הבמתה. לנושא הדרשה לקח לו את הפסוק 'זכרו תורת משה עבדי' ויתאר בדברים נמלצים את חן ערך תורתנו הקדושה. ... אחרי אשר הטיף מילתו כשעה תמימה, ברך את השומעים בברכה המשולשת בתורה. אחר כך הוציא הרב וויל ספר תורה מן ארון הקודש ויתפלל 'אלהים חיים ומלך עולם' בעד ממשלת צרפת בהעתקה צרפתית, ויברך שנית את הקהל בברכת 'מי שברך' והמקהלה שרה 'מזמור לדוד' ו'הללויה'. ובזה תם סדר החגיגה, וכל הקרואים יצאו מן ההיכל שבעי רצון.
'אפריקה', המגיד, 21 במאי, תרנ"א (1891)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שלא בחר בנו ה' כי אם בעבור מידת הענווה.
הנה ידוע מה שכתבו חכמי המוסר על מידת הענווה, אשר לא נשתבח משה רבנו, עליו השלום, כי אם בה, ולא בחר ה' בנו מכל הגוים, כי אם בעבור המידה הזאת, אשר בה מצטיינת אומתנו, כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם' - אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין את עצמיכם לפני.
מ"י מלל, המאסף קואינקה, יוני תרס"ז (1907)