חכם יהודה הכהן רבין


מקצת שבחו

חכם יהודה הכהן רבין נולד לאמו מרים ולאביו חכם חזקיה, בשנת תרע"ט (1919), בעיר בוכרה שבאוזבקיסטן.
ראשית תורתו למד מפי אביו, החכם חזקיה הכהן רבין, שהיה הרב הראשי ואב בית הדין בבוכרה.
בשנת תר"ץ (1930) החל במסע אל ארץ ישראל יחד עם משפחתו. כעבור 3 שנים, זכה והגיע לארץ ישראל. הוא למד מפי חכם אהרון ממן, ובשנת תרצ"ה (1935) נכנס ללמוד בישיבת 'פורת יוסף', מפי החכם יעקב עדס. בעקבות המצב הביטחוני בזמן מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) עבר ללמוד בעיר החדשה בישיבת 'שערי ציון', ישיבתו של הראשון לציון, החכם בן ציון מאיר חי עוזיאל. בישיבה למד מפי החכם עמרם אבורביע.
חכם יהודה הכהן רבין נשא לאישה את מרת דבורה לבית פחלא.
בשנת תרצ"ח (1938) ייסד אביו החכם חזקיה הכהן רבין את ישיבת ש"ם על שם הגביר שלמה מוסאיוף. חכם יהודה הכהן רבין הצטרף אל כולל האברכים בישיבת ש"ם, והוסמך לרבנות בידי החכם עובדיה הדאיה.
חכם יהודה הכהן רבין שהתגורר בשכונת הבוכרים, שימש לפרנסתו כשוחט ומוהל. הוא נהג להתפלל בבית הכנסת 'בבא תמא', דרש בציבור ומסר שיעורי תורה. בהמשך ייסד בית כנסת ובית מדרש 'עטרת חזקיה' לזכר אביו, בשכונת סנהדריה בירושלים, ועמד בראשו. הוא ייסד גם את 'איגוד בני הישיבות יוצאי בוכרה'.
בשנת תשכ"ט (1969) יצא לאור ספרו משנת רבי אליעזר בן יעקב. בשנת תשל"ח (1978) הדפיס ספר 'עונג שבת ויום טוב' - לפי מסורת יהודי בוכרה. בשנת תשמ"ט (1989) יצא לאור ספרו 'זרח כוכב מיעקב' - תולדות חכמי בוכרה. בשנת תש"ן (1990) יצא לאור ספרו 'משנת יהודה' - מאמרי תנאים. בשנת תשנ"ב (1992) הוציא לאור את ספרו של אביו 'עטרת חזקיה' - על מסכת גיטין.
חכם יהודה הכהן רבין נפטר ביום ט"ו בתשרי תשס"ב (סוף 2001), ונקבר בהר המנוחות בירושלים.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שמע ישראל, אחד הוא בכל מידותיו, הדיין והמרחם.
כפרי אחד שבא לעיר המלוכה, לבית החולים שם, בליווי אחד מבני העיר. נכנס וראה את כל האגפים ואת כל החדרים, והנה הוא ראה באחד האגפים מיטות מוצעות, שולחנות ערוכים: עופות ובשר, ביצים וחלב, תה, קפה וסוכר, וכל מיני פירות וכדומה. יצא משם ונכנס לאגף השני, והנה הוא רואה חולים גונחים ונאנקים, וצועקים וסובלים מכאובים. כן ראה רופא עושה ניתוח לחולה, החולה צעק והרופא לא שמע לו. יצא משם בפחי נפש, ואמר: מדוע יש כאן שני רופאים, אחד טוב ורחמן והשני רע ואכזר? השיבו לו: לא כן הוא, הוא הטוב והוא הרע, הוא משגיח בשני החלקים: באגף הראשון נמצאים אלו שכבר נתרפאו, אבל באגף השני נמצאים אלו שלא נתרפאו עדיין. וזוהי כוונת הפסוק: שמע ישראל, ה' - זוהי מידת הרחמים, א-לוהינו - זו מידת הדין, ה' אחד - הכל אחד.
זרח כוכב מיעקב, "מתורתו" [של אביו], עמ' רע"ד-רע"ה. הוצאת אגודת משך הנחל, ירושלים תשמ"ט (1989).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שמנגינות השבת, אינם בדומה לאף עדה בעדות ישראל.
אות לכך, שיהדות בוכרה הייתה נוהגת לפי דרך התורה: היגוי הקמץ בלשונם, הוא כמו של אחינו התימנים והאשכנזים - דהיינו, היגויו כמו חולם; כמו כן, מנגינות התפילות של שבת והימים הנוראים, טעמי המקרא, קריאת מגילת אסתר, שיר השירים, מגלת איכה, קריאת הזוהר ותיקוני הזוהר, כל המנגינות וסדר הקריאה, אינם בדומה לאף עדה בעדות ישראל. ואם כדברי החוקר, שהרב יוסף ממאן מערבי זכר צדיק לברכה הוא אשר לימד אותם מן המסד ועד הטפחות, היו יהודי בוכרה מתפללים ומנגנים כפי אחינו, בני העדה המרוקאית, כי מוצאו של הרב יוסף ממאן הוא מרוקו. ברם, המציאות הייתה כפי שיובא בהמשך הספר, שבבוא הרב יוסף ממאן לבוכרה, מצא בה תלמידי חכמים, אולם לא הייתה ישיבה שבה ילמדו בחורים מכל שכבות הציבור.
זרח כוכב מיעקב, "תולדות יהדות בוכארה", עמ' ט"ז-י"ז. הוצאת אגודת משך הנחל, ירושלים תשמ"ט (1989).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שעלו עם נכסיהם, והביאו לשגשוגה של ירושלים
שכונת 'רחובות הבוכרים' בירושלים, המשתרעת על 500 דונם, הייתה בזמנו השכונה המפוארת היחידה מחוץ לחומה, שנבנתה בהון עצמי, על ידי בני העדה עצמם, ללא תמיכה חומרית מבחוץ, או עידוד ועזרה מעשית ממוסד כלשהו. השכונה נבנתה בקצה הצפוני-מערבי של ירושלים, אז הייתה השכונה ללא הגנה וללא שערים מארבע רוחותיה, בשונה ממאה שערים וימין משה. מבחינה כלכלית, נתנו יהודי בוכרה תנופה רבה לשגשוגה של ירושלים.
מעניין לציין, שבני העדה הבוכרית הדפיסו אז כמאתיים ספרים, שתורגמו מעברית ללשונם הטג'יקית. ראוי להעיר, שבני העדה הבוכרית ניהלו בית מדרש מיוחד, שחכמים מארם צובה למדו בו ספרי קבלה, במשך כל היום. הבוכרים היו מפרנסים אותם. היו מקרים, שאנשים כתבו שטר שותפות בלימוד התורה, כיששכר וזבולון, בין הלומד והתורם.
אחינו הבוכרים הופיעו בירושלים משנת תרנ"א (1891) והלאה, בכל תוקפם והדרם, בהמונם ובממונם, וברצון כביר לבנות הנהרסות. אצילי רוח ומושלי העיר והקונסולים, כפפו ראשיהם לפניהם. הם העשירו אז את ירושלים במסחר, בבניינים ובקניין, ונתנו ביד רחבה בכל דבר שבצדקה ובכל דבר טוב ומועיל. רבים מהם המציאו עבודה רבה לבתי דפוס בירושלים, בהדפיסם ספרי לימוד ותפילה, עם תרגומים ללשונותיהם המדוברות בוכרית וספרדית, והיו שולחים לאחיהם לבוכרה.
בסיכום ניתן לומר, שיהודי בוכרה עלו לארץ עם נכסיהם ועם עושרם, ושימשו מקור לתרומות עבור כל יהודי ירושלים וחברון, צפת וטבריה. כמו כן, תרמו יהודי בוכרה לבניית כמה שכונות בירושלים, נוסף על שכונת 'רחובות הבוכרים'. מנכסיהם ומתרומותיהם נבנו כמה בתי מגורים וחנויות, בתי כנסיות ובתי יתומים, בית חולים ומושב זקנים. מפעלים אלו שהרחיבו את גבולות ירושלים, תרמו להתבססות תושביה ולהשתרשותם בארץ.
זרח כוכב מיעקב, "יהודי בוכארה בירושלים", עמ' רכ"ב-רכ"ד. הוצאת אגודת משך הנחל, ירושלים תשמ"ט (1989).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שבח המספר בשבח הצדיקים כי כמו מקור חיים.
ניגשתי לערוך ספר זה אודות יהודי בוכרה שברוסיה, על מנהגיהם, תלמודי התורה והישיבות שהיו בה, אודות הרבנים וראשי אבות בית הדין, אשר שימשו בכבוד ובפאר את עדתם. בספר יסופר על זיקתם של יהודי בוכרה לארץ ישראל, ועשרות השליחים שהגיעו אליה ברבות הימים, מעשיות, ניסים ונפלאות אשר חוללו רבני העיר בוכרה בערי בוכרה, וכן יסופר על המהפך שחוללו הקומוניסטים בבוכרה, ואף על יהודי בוכרה בארץ ישראל.
לנגד עיני, היו דברי 'רבינו בחיי' בפרשת וישלח, דף נ"ד, אשר שיבח את המספר בשבח הצדיקים, וזה לשונו הטהור על הפסוק 'כי עמך מקור חיים' - הודיע הכתוב כי יתחייב האדם לחקור הצדיקים, ולספר בשבח מעלתם, והגיד לך כי ערך החקירה הזאת בחקר כבודם, הוא טוב וכבוד אצל המחשבה, כי אין ספק שהמשבח את הצדיקים תמיד, אין זה כי אם מצד טבעו ומזגו הטוב, ולכן סיפור שבחם אצלו מתוק מדבש. ועל כן, הזהיר שלמה המלך, עליו השלום, כי לחקור כבוד הצדיקים והסיפור בשבחם ומעלתם, כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר הרי זה משובח, וריבוי החקירה בכבודם טוב מאכילת דבש. וכן אמר דוד המלך, עליו השלום: 'ואת יראי השם יכבד' ... עד כאן. עשינו כמיטב יכולתנו, לערוך את הספר עם הרבה מסמכים חשובים, אשר היו מונחים באוסף פרטי, בידי המשפחה, ומתוך אותם מסמכים ותמונות אפשר ללמוד הרבה על גדולתם בתורה, ואהבתם של יהודי בוכרה לארץ ישראל.
זרח כוכב מיעקב, "מבוא", עמ' י"ב-י"ג. הוצאת אגודת משך הנחל, ירושלים תשמ"ט (1989).