מקצת שבחו

כל בבוקר, בארבע בבוקר היה מתפלל את תפילת הבוקר. אחרי התפילה היה קורא כל מאה וחמישים מזמורים שבתהילים בשפת הגְעְז. אחר כך היה הולך לעבודה בחקלאות, לחרוש את השדה. לפעמים הוא היה בונה קו, שזה מעין טרסות. הוא ממש היה בונה את זה, בידיים. כל זה כמובן, רק אם אין אירועים קהילתיים כמו הלוויה או אזכרה. בערב, שוב תפילה ואז לימוד-ילדים. כל ערב אנחנו היינו עומדים מולו, משלבים ידיים, וחוזרים אחריו, ואומרים: יִתְבָּרֶק אְגְזַבִיהֶר אַמְלַק ישראל - התברך הקדוש ברוך הוא, א-לוהי ישראל. את בית הכנסת הוא בנה בעצמו, עבור הקהילה. בכפר הזה היו היהודים מחולקים לכמה קבוצות, לפי אזורים. היו התגודדויות של יהודים, במרחק של כחצי שעה זה מזה. כל קבוצה של עשרה בתים ביחד היו בונים בית כנסת. אחד מהם הוא בנה.

יהודי אתיופיה חלמו על ירושלים. הם רצו אותה כל הזמן. אין חלום, שהם רצו להגשים יותר מזה: ירושלים של זהב; ירושלים עיר הקודש; ירושלים עיר דוד; בית המקדש; עיר הזהב; ארץ זבת חלב ודבש - התפילות, השירה, הסיפורים. זו הייתה זיקה דתית-רוחנית להגשמת החלום.
קֶס מְהְרֶט היה אחראי לקבוצה גדולה של אנשים, והוביל אותם במסע אל הארץ, מהכפר שלנו דרך סודן. הוא לא היה פעיל במוסד, ולא בארגון אחר מטעמו, הוא פעל בהתנדבות, ותרם את החלק שלו, במיוחד בתפקיד הרוחני. הוא חיזק את ההולכים כל הדרך, עד שהגענו לארץ. לא היה דרוש מורה דרך. הוא היה המורה דרך. ווֹקְדַמַת יָאוְוקַל - הוא יודע. בדרך מוצאים מישהו ושואלים: איך מגיעים למקום הזה? והולכים; כמה זמן לוקח מפה עד שמגיעים למים?

יהודי אתיופיה חלמו על ירושלים. הם רצו אותה כל הזמן. אין חלום, שהם רצו להגשים יותר מזה: ירושלים של זהב; ירושלים עיר הקודש; ירושלים עיר דוד; בית המקדש; עיר הזהב; ארץ זבת חלב ודבש - התפילות, השירה, הסיפורים. זו הייתה זיקה דתית-רוחנית להגשמת החלום.
קֶס מְהְרֶט היה אחראי לקבוצה גדולה של אנשים, והוביל אותם במסע אל הארץ, מהכפר שלנו דרך סודן. הוא לא היה פעיל במוסד, ולא בארגון אחר מטעמו, הוא פעל בהתנדבות, ותרם את החלק שלו, במיוחד בתפקיד הרוחני. הוא חיזק את ההולכים כל הדרך, עד שהגענו לארץ. לא היה דרוש מורה דרך. הוא היה המורה דרך. אמלקה דוויט יָאוְוקַל – א-לוהי דוד יודע. בדרך מוצאים מישהו ושואלים: איך מגיעים למקום הזה? והולכים; כמה זמן לוקח מפה עד שמגיעים למים?

קֶס מְהְרֶט היה בעל אמונה חזקה ואומץ רב. במהלך המסע לארץ ישראל הוא הגיע לסודן עם אנשיו. בסודן מאוד קשה להיות יהודי, קל וחומר, קֶס יהודי. אך הוא אמר: 'א-להי ישראל הוא קובע ולא אני. אני לא משנה מאומה משמירת המצוות'. אמרו לו בסודן להוריד את המגבעת ולשים כובע, ושכך עשו קֶסִים אחרים שהיו שם לפניו. אמרו לו שזה מקום מסוכן, ואם יזהו אותו כיהודי ייתלו אותו על עץ גבוה. אך הוא אמר: 'הקדוש ברוך הוא יודע, א-לוהי ישראל יודע. אני את המגבעת לא אוריד.'
אמרו לו: אתם בסוּדָן, זהו מקום מסוכן, עליכם להתנהג כמו כולם, כלומר להבעיר אש בשבת. תבעירו אש, גם אם לא תבשלו, כדי שלפחות יראו שיש עשן, וכך לא יחשדו בכם. אך הוא אמר: 'עם השבת אני לא משחק. מי ששומר את השבת, השבת תשמור עליו'. בגְעְז: 'יֶעַקְב סֶנְבֶט, יִרֶקְב הִיוֶוט' - השומר שבת - זוכה בחיים'. לכן הם לא הדליקו אש בימי בשבת במשך שנה שלמה בסודן.
אפילו על דיני נידה ויולדת הקפידו שם, למרות שהם במדינה זרה, שהרי לתורה ולמצוות אין גבולות, ובתור יהודי חייבים בהן בכל מקום, לא רק איפה שנוח. הקדוש ברוך נמצא בכל מקום - גם בסודן מקפידים. בסופו של דבר הם הגיעו לארץ ללא פגע.

קֶס מְהְרֶט עבד תמיד. הוא שילב תורה ועבודה. הפנימיה שבה למד בנעוריו לימודי קודש, הייתה פנימייה חקלאית, והם גם עבדו שם. לא היה מי שיכין להם מזון או יספק להם אותו. הייתה להם רק חלקת אדמה, שחילקו בין התלמידים, והם היו עובדים בה. בערב לומדים וביום עובדים, כך זה היה. אז הוא עבד שם עד שהוא סיים את הלימודים, וכשהוא חזר לכפר הוא היה גם קֶס וגם חקלאי.