מקצת שבחו
חכם אהרון מנדל הכהן נולד לאמו ולאביו רבי נתן בו רבי בנימין מקוסוב בשנת תרכ"ו (1866) בעיר טבריה.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי ורבני טבריה וצפת, ובראשם חכם חיים שמואל הכהן קונורטי, רב העיר טבריה.
חכם אהרון מנדל הכהן נשא לאישה את מרת שרה העניא לבית שולמן.
בשנת תרנ"ז (1887) עבר לקהיר לשמש רב הקהילה היהודית האשכנזית של קהיר. קהילה שהוקמה כבר בשנת תרכ"ה (1865) עם התגברות גלי הגירה של יהודים ממזרח אירופה אל מצרים.
בשנת תרס"א (1901) חכם אהרון מנדל הכהן פרסם קול קורא להקמת מועצת רבנים עולמית בשם 'כנסת ישראל', ואכן בשנת תרס"ג (1903) כינס קונגרס רבני עולמי בהשתתפות 500 רבנים, בעיר קראקוב בפולין. אחד הדוברים המרכזיים בכנס בקראקוב היה חכם אליהו בכור חזן, רבה של אלכסנדריה.
בשנת תרס"ג (1903) הוציא לאור גם את ספרו 'כנסת חכמים' בעניין זה, ובשנת תרס"ד (1904) הוציא לאור חלק שני לספר זה.
בשנת תרס"ח (1908) הוציא לאור את ספרו 'אבל מצרים - הספדים, ובשנת תר"ע (1910) הוציא לאור את חיבורו 'כלילת חתנים' - דינים ומנהגים. בשנת תרע"א (1911) הוציא לאור קונטרס בשם 'סמיכת חכמים', ובו קרא לחידוש הסנהדרין, ובשנת תרע"ג (1913) הוציא לאור את ספרו 'ספר האגודה' - על אגודת הרבנים.
בשנת תרע"ז (1917) לאחר כ-30 שנה, בהן שימש רב קהילת יהודי אשכנז, הועבר מתפקידו, בלחץ כמה גבירים, מכיוון שסירב לדרוש, בשפה הגרמנית. קרבתו לחכמי הספרדים, האופן בו שילב בתשובותיו את מנהגי ספרד ומנהגי אשכנז, כמו גם הסכמתו להקמת ועד שחיטה משותף לכלל היהודים בקהיר, היה לצנינים בעיניהן. אך לא אלמן ישראל, וחכם אהרון מנדל הכהן הוזמן לשמש דיין בבית הדין בראשות חכם רפאל אהרון בן שמעון, רבה של קהיר.
בשנת תרפ"א (1921) חכם אהרון מנדל הכהן הוציא לאור את ספרו 'הנשמה והקדיש' - השארות הנפש, ו'חוברת הקדיש' - דינים ומנהגים'. בשנת תרפ"ד הוציא לאור 'קונטרס עגונות' - התרת גט ע"י כתבו של הבעל.
בשנת תרפ"ז (1927) זכה ועלה לארץ ישראל, והתיישב בעיר חיפה.
חכם אהרון מנדל הכהן נפטר ביום ח' בחשוון תרפ"ח (1927), ומנוחתו כבוד בעיר חיפה.
לאחר פטירתו יצא לאור בתל אביב בשנת תש"כ (1960) הספר 'יד רא"ם', ובו כונסו כתביו: דרשות, שו"ת ומוסר.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד מה שנותנים לעניים מלשון צדק וא מלשון מתנה.
מה שנותנים לעניים נקראת צדקה, מלשון 'צדק' ולא מלשון 'מתנה', כמו שאומרים: הצדק עם ראובן, ושמעון חייב לשלם לו. וכן הוא העניין צדקה, אשר העשיר מחויב ליתן לעני. כי על מנת כן נתן לו הקדוש ברוך הוא, העושר. וגם 'בגלל הדבר הזה' - היינו גלגל החוזר בעולם, וייתכן, אשר העשיר הזה היה עני בגלגול הראשון, וקיבל מהעני הזה שהיה אז עשיר. וזה שאומר: 'לכם לצדקה' - כי בצדק אתם נותנים והוא 'לכם' באחת משתי אלה - או פירעון לשעבר או לטובה על להבא.
והנתינה דומה לזריעה, שזורעים מעט - ומצפים לקצור הרבה, וכן יאמר: 'וקצרו לפי חסד' - כי הקצירה, דהיינו השכר יהיה לפי חסד, דהיינו לפי הפעולה שנעשית על ידי הצדקה, דהיינו: אם נתן מעט, אבל במעט הזה נעשה דבר גדול - ייחשב השכר לפי הדבר הגדול, דהיינו לפי חסד.
"יד רא"ם", אבל מצרים חלק ב', הספדים, ע"מ רצ"א, תל אביב, הרב חיים נפתלי וייסבלום, תש"ך (1960)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שמי שאינו למדן, יש לו חלק בתורה בשמיעה.
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שכל הנשמות של ישראל שהיו עתידים להיוולד, היו בעת מתן תורה. לכן נשאר אותו הכוח רק לישראל. ואף מי שהוא אינו למדן, אבל הוא שומע דברי תורה מתלמידי חכמים, אזי יש לו חלק בתורה בשמיעה. ועליהם אמרו בתיקוני זוהר: 'מהם באוזניים' - דהיינו מי שאינו זוכה ללמוד, רק לשמוע דברי תורה, נקראת הנשמה שלו בחינת אוזניים לתורה.
"יד רא"ם", אבל מצרים חלק ב', הספדים, ע"מ רצ"ח, תל אביב, הרב חיים נפתלי וייסבלום, תש"ך (1960)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד כי תישא את ראש הנפטר בצדקה, תורה והתפילה.
'כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם' - פירוש 'לפקודיהם' - מלשון נעדר, על דרך הכתוב: 'לא נפקד ממנו איש'. - דהיינו: אם בני ישראל ירצו לישא את ראש הנפקד - דהיינו: הבנים ירצו ליתן כופר נפש אביהם, לעשות טובות לעילוי נשמתו של הנפטר. מזה אשר האיש בעצמו, לא יוכל לעשות מאומה אחר מיתתו, כי 'במתים חופשי', וזהו: 'איש לא יתן לא-לוהים כופרו', אבל הבנים יפדוהו, על ידי שיקיימו את השלושה דברים, שהעולם עומד עליהם.
'ונתנו איש כופר נפשו' היינו: 'ונתנו' - שיתנו צדקה לעניים לפני המיטה ולאחר המיטה, זהו גמילות חסדים: 'עולם חסד יבנה'. 'איש' - זה התלמיד חכם, שנקרא איש, אשר ידרוש דברי תורה לעילוי נשמתו וזהו עמוד התורה, 'כופר נפשו' - זהו עבודה, אשר הקורבנות הם לכפרת הנפש. ובזמן הזה התפילה במקום קורבן ויתפללו בציבור בבית האבלים.
"יד רא"ם", אבל מצרים חלק ב', הספדים, ע"מ רפ"ט, תל אביב, הרב חיים נפתלי וייסבלום, תש"ך (1960)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד כוונת בריאת העולם, שיהיה מין אנושי חברה אחת.
זכות הפסוק: 'ואהבת לרעך כמוך' יעמוד לנו בגלות המר הזה, כי בזה נקיים מצוות הבורא ברוך הוא, בכוונת בריאת העולם, שיהיה מין אנושי בחברה אחת, שכל אחד ידאג לטובת השני.
"יד רא"ם", דרשות למועדי השנה, ל"ג בעומר, ע"מ רס"ה, תל אביב, הרב חיים נפתלי וייסבלום, תש"ך (1960)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שסגולת הקדיש מכוח האמונה של כללות ישראל.
מנהג אמירת הקדיש על המת הוא משנים קדמוניות, וכלל זה מונח אצלנו, מנהג ישראל תורה היא. וכל מנהג ההולך ובא מדור דור, ואין אנו יודעים התחלתו, בטוחים אנו כי הוא יוצא ובא 'הלכה למשה מסיני'. ... כי התפילה הזו שורשה מיעקב אבינו, לכן יש לנו להאמין, שגם האמונה הזאת שישראל מאמינים כי התפילה הזאת מצלת מדינה של גיהנום היא בקבלה אצלנו מדור דור, עד יעקב אבינו. ועל ידי כוח האמונה של כללות ישראל בהקדיש, מכבר הרי הוטבע בה הסגוליות הזאת, שעל ידה ינצל המת מדינה של עונשים הראשונים לאחר פטירתו, ולכן סגולת הקדיש היא ההתחלה לטובת המת.
"יד רא"ם", הקדיש, ע"מ שמ"ב, תל אביב, הרב חיים נפתלי וייסבלום, תש"ך (1960)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד לבני תימן, שככל עם ישראל, מזרח ומערב, כמונו כמוהם.
מה ששמעת הוא המנהג בערי תימן, מה שהם נוהגים עד היום, ככל הוראות הרמב"ם, זיכרונו לברכה, אפילו מה שהוא נגד השולחן ערוך בדעת מרן.
ובעניין הזה ממש, דהיינו לעשות גט על ידי כתבו של הבעל, כתב מורנו, הרב חיים שבתי, בחלק ג' שאלה ג', וזה לשונו: שבאותם המקומות, יש להם לעשות כן לכתחילה וכשר הדבר, שידוע שבכל ארץ תימן קבלו עליהם דברי הרמב"ם, זיכרונו לברכה, בכל דיני התורה כמשה מפי הגבורה. עד כאן לשונו. וכן פעם אחת בא לידנו פה גט מעיר צנעא שבתימן אשר שם עשו הגט על ידי כתבו של הבעל שהיה בכפר רחוק מהעיר שאין שם בית דין והדרכים שם מסוכנים, ולכן הם עושים לכתחילה כך, ונמסר הגט ההוא לאישה, פה בבית דיננו.
ויודעים אנחנו את רבני העיר צנעא, לגדולי תורה ויראי ה', וכתורת משה רבם עשו, וכן יעשו, אבל אנחנו קיבלנו עלינו הוראות מרן, וכן האשכנזים להוראת מורנו רבי משה, ואנחנו ככל עם בני ישראל, שבכל מזרח ומערב, כמונו כמוהם.
"יד רא"ם", ספר תרוכין, ע"מ ר"ט, תל אביב, הרב חיים נפתלי וייסבלום, תש"ך (1960)