מקצת שבחו
חכם שבתאי מוראיס נולד לאביו שמואל ולאמו בונה בשנת תקפ"ג (1823) בליבורנו שבאיטליה.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי ליבורנו, ובפרט למד מפי חכם אברהם ברוך פיפרנו, אב בית הדין ליוורנו, מפי חכם אברהם קורייאט, ומפי חכם יצחק אלוורנגה. בליבורנו חבר לחכם אליהו בן אמוזג, עמו הרבה להתכתב, בהמשך חייו. השכלה כללית רכש באוניברסיטת פיזה, וידע עברית, איטלקית, ארמית, צרפתית וספרדית.
בשנת תר"ה (1845) בשל בקיאותו בחכמת ישראל, חכם שבתאי מוראיס נסמך ע"י רבותיו בליוורנו, בתואר 'משכיל', אך לא קיבל היתר הוראה. הוא עבר לעיר לונדון, שם ביקש להתמנות לחזן בית הכנסת 'שער השמים', אך נדחה מפני שעוד לא ידע היטב אנגלית. במקום, התמנה למנהל 'חברא קדישא של מגדלי יתומים' בקהילה.
בשנת תרי"א (1851) עבר לארצות הברית, ושימש ראש הקהילה הספרדית-הפורטוגזית 'מקוה ישראל' בפילדלפיה. בתקופה זו עסק במחקר ספרות של יהודי איטליה, ותרגם ממנה לשפה האנגלית.
בשנת תרט"ו (1855) חכם שבתאי מוראיס נשא לאשה את קלרה וייל ונולדו להם שבעה ילדים. בנם הוא חכם שמואל הנרי מוראיס, שהחליף את אביו בראש בית הכנסת 'מקווה ישראל' בפילדלפיה.
בשנת תרי"ט (1859) עמד בראש שדולה יהודית, שניסתה לעורר את הממשל האמריקאי להתערב בפרשת חטיפת הילד היהודי אדגרדו מורטרה ע"י הכנסייה באיטליה. בשנת תר"כ (1860) עם הקמת ארגון 'כל ישראל חברים', שימש סגן נשיא נציגות הארגון בפילדלפיה. בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית, משנת תרכ"א (1861) ועד שנת תרכ"ה (1865), תמך בכוחות האיחוד בהנהגת אברהם לינקולן.
בשנת תרכ"ז (1867) חכם שבתאי מוראיס ייסד יחד עם יצחק לייסר, את מיימונידס קולג', המוסד הראשון להכשרת רבנים במדינה, בו לימד מקרא והלכה במשך שש שנים. בהמשך לימד בהיברו יוניון קולג', אך פרש עקב התנגדותו לתנועה הרפורמית; הוא לקח חלק בפעילות 'האגודה העברית לבתי ספר של יום ראשון', 'האגודה לחינוך עברי בפילדלפיה', 'האגודה העברית לצעירים', והיה מעביר מלמד בביתו תלמוד ותנ"ך לקבוצות קטנות של תלמידים.
חכם שבתאי מוראיס היה דמות מוערכת בחיים הציבוריים האמריקאים. הוא גינה את יחס הממשל לילידי אמריקה ולמהגרים הסינים; התנגד לעונש מוות, והיה מוזמן לנאום בעצרות ובאירועים ציבוריים.
בשנת תרמ"ז (1887) ייסד את בית המדרש לרבנים באמריקה, היה נשיאו הראשון, ולימד בו תורה.
חכם שבתאי מוראיס נפטר ביום י"ז בחשוון תרנ"ח (1897).
בין חיבוריו: 'הספרות היהודית באיטליה', 'מסה על יהדות איטליה', ומבחר תרגומים של ספרות יהודית איטלקית.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד לעצב מחזור משולב, רב-גוני ומקובל על הבריות.
אמנם יש להודות שהתפילה הפורטוגזית, ביותר ממובן אחד, עוררה התנגדות בקרב כמה אנשים מפני אורכה והחזרתיות שלה; הגרמנית עמוסה בכתיבה אשר הזמן שחלף, עשה אותה כמעט בלתי ניתנת להבנה; האיטלקית לוקה במידה מסוימת באותו הפגם. אך מכולן יחד, ועל ידי הדפסה ועריכה ואיסוף של קטעים, המפוזרים על פני הספרות העשירה שלנו, נוכל לעצב מחזור משולב, טהור בשפתו, מרומם-נפש, ברגש שבו, יהודי לגמרי, ועם זאת רב-גוני ומקובל על הבריות.
Italian Hebrew Literature, עמ' 238, בית המדרש לרבנים באמריקה, ניו יורק, תרפ"ו (1926)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד המצווה להשוות בין מחזור הירח למחזור השמש.
התורה קובעת את מועד חג הפסח בהתאם למחזור החמה, בכך שהמועד הקבוע לו הוא חודש האביב; ועם זאת על החג להיות גם מתואם עם השנה הירחית, שהרי הוא מוכרח להיות נחוג בליל ירח מלא, שהרי המילה חודש מתייחסת לירח המתחדש מעת לעת; בעוד שאת תנועת השמש, שהיא הקובעת את בוא האביב, שהוא זמן הבשלת התבואה, לא ניתן לחלק לפי חודשים על פי הטבע, אלא רק על פי הסכמה חברתית; מכך נובעת המצווה להשוות בין מחזור הירח ומחזור השמש.
Italian Hebrew Literature, עמ' 143, בית המדרש לרבנים באמריקה, ניו יורק, תרפ"ו (1926)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שיש פירוש המפענח משמעות, ויש המעניק משמעות.
יש להבחין בין שתי דרכים בפירוש התורה. דרך אחת מטרתה לפענח את המשמעות המדויקת של המילים; הדרך השנייה מטרתה להעניק להן משמעות מתקבלת על הדעת. לדרך הראשונה יש לתת עדיפות, מפני שזו חובתנו הראשונה, להבין את המילה הכתובה. הדרך השנייה כפופה לדרך הראשונה, ועליה להישאר תחומה תחת הגבולות שהיא מציבה לה, כיוון שבעת שלזו יש כוונה ברורה ומובחנת - כלומר, קיום המצוות כפי שאנחנו מבינים את הוראתן - הדרך השנייה תרה אחר מטרה, שאולי לעולם לא תהא מושגת. באשר לדברי א-להים חיים, אין הכרח בל יעבור לדעת את המדוע והלמה, ולעיתים קרובות, אף יהא הדבר למעלה מיכולתו של אדם, להבין את טעמיו הנסתרים של שוכן מרום. מי שיבקש לגלות את הטעם לכל דבר הכתוב בתורה, יתייאש במהרה, כבר בדף הראשון. בין אם ירצה בכך ובין אם לאו, סוד היצירה תמיד יישאר בלתי מובן לתבונת אנוש.
Italian Hebrew Literature, עמ' 47, בית המדרש לרבנים באמריקה, ניו יורק, תרפ"ו (1926)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד על מנהגי יהודי איטליה, השונים מיהודי אשכנז או ספרד.
באשר להגיית השפה העברית דומים בדרך כלל יהודי איטליה ליהודי פורטוגל, אם כי לא בכל. אך באשר למנהגים, אוחזים הם במנהגים משלהם, נבדלים מאלה של הפורטוגזים, כשם שהם נבדלים מאלה של האשכנזים. אין צריך לומר שבתפילות המיוחסות לאנשי כנסת הגדולה, ונכתבו בימים קדומים מאוד, יש בנוסח התפילה האיטלקי מספר שינויים מהנוסח המקובל אצל אחרים. נוסח הקדיש שלהם תואם כמעט במדויק את הנוסח שבפי האשכנזים, אך בכל הקשור למבנה הפנימי של התפילות במחזור או בסידור, עומדים הם בפני עצמם.
במספר מקומות התפילות שלהם ארוכות יותר מאלו של הפורטוגזים או הגרמנים, אך הם אינם שונים מהאחרונים בריבוי הפיוטים עבור שבתות מיוחדות, חגים וימים טובים. פיוטים אלה נכתבו בעיקר בידי רבנים איטלקים, אשר במשך הזמן השיגו בשירתם שלמות רבה, מבחינת הצורה ומבחינת התוכן, אך רק לעיתים המריאו לגובה הנשגב של התחינות והפיוטים העבריים, שנכתבו בידי המשוררים היהודים בספרד ופורטוגל. גם כיום יש לפייטנים הגדולים הללו מקום של כבוד בתפילה האיטלקית, וכך גם לקליר הידוע, אשר שיריו חידתיים ורצופים ברמזים מאלפים, לרעיונות מהתלמוד ולסיפורי אגדה, וצורתם עשויה באופן משונה.
Italian Hebrew Literature, עמ' 234-235, בית המדרש לרבנים באמריקה, ניו יורק, תרפ"ו (1926)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' שבבסיס הפרשנות עומדת המסורת אך יש גם חירות לפרשן
בלב לבה של פרשנות התורה ניצבת, מעל לכל ספק, המסורת. כתבי הקודש כתובים בשפה שכבר מתה במשך מאות שנים; שפה אשר כבר אינה שגורה על שפתותיהם של אף ציבור ידוע.
כתוצאה מכך, ההיכרות שלנו עמה יכולה להתבסס רק על המסורת העוברת מדור לדור, מאב לבנו, ונשמרת בעל פה. ללא המסורות האלו, אפילו עצם הקריאה בכתבי הקודש תהיה בלתי אפשרית, מאחר שרק מהמסורת אנחנו יודעים להגות את הצליל הנכון של האותיות.
באומרי כי המסורת היא הבסיס לפרשנות התורה, אין כוונתי לטעון שכאשר אנו ניגשים להגות בדברי התורה, מוכרחים אנו להיצמד באדיקות וללא יוצא מן הכלל, למשמעות שניתנה להם על ידי חכמינו הגדולים מהמשנה והתלמוד.
Italian Hebrew Literature, עמ' 229, בית המדרש לרבנים באמריקה, ניו יורק, תרפ"ו (1926)
1897-1823