מקצת שבחו
חכם מסעוד רפאל אלפסי נולד לאביו חכם רפאל אלפאסי ולאמו בעיר פאס במרוקו.
גדל בתורה וביראה, והיה בקי בכל מקצועות התורה, בנגלה ובנסתר. היה מלומד בניסים ובעל מופת.
חכם מסעוד רפאל אלפסי נשא לאישה את מרים לבית עשור, ונולדו להם שני בנים גדולי תורה: חכם שלמה וחכם חיים, ושתי בנות אחת היא אימו של חכם רפאל ראובן רחמים קורקוס, ואחת היא אמו של חכם חיים עשור.
בדרכו לארץ ישראל עבר בעיר תוניס. מסופר כי בדרכו לעיר תוניס נאלץ לעשות את השבת בדרך, והשיירה בה הגיעה המשיכה בדרכה, מפחד אריות המדבר. חכם מסעוד רפאל אלפסי ניצל מידי האריות, ולא זו אף זו, שנכנס רכוב על אריה לעיר תוניס. לכבוד המאורע, חיבר חכם משה בונאן את הפיוט 'מלזומת רבי מסעוד אלפאסי.
חכם מסעוד רפאל אלפסי התיישב בתוניס, והקים בית כנסת ותלמוד תורה, שנקרא 'צלאת אלפאסי'.
בשנת תקי"ח (1758), לאחר פטירת חכם דוד בן ישועה צפג', נתמנה לאב בית הדין, ראש רבני תוניס.
נודע כאחד מגדולי הפוסקים בדורו, ונשא ונתן בהלכה עם חכמי אלג'יר.
חכם מסעוד רפאל אלפסי נפטר ביום א' טבת תקל"ה (1774), ומנוחתו כבוד בעיר תוניס.
בשנת תקס"ה (1805) נאספו תשובותיו בידי נכדיו, ויצאו לאור, לאחר פטירתו ופטירת בניו, בעיר ליוורנו, בספר 'משח"א דרבותא' - שו"ת, ראשי תיבות שם הספר הוא שמו ושם בניו: מסעוד, שלמה, חיים אלפאסי. הוא חיבר גם ספר 'דרושים', ספר על 'חכמת הקבלה', וספר 'כללי התלמוד', אך לא ידוע מה עלה בגורל ספרים אלו.
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שיעקב אבינו חי וקיים, וצריך שיעשה מה שבידו לעשות.
ובמסורה שניים: 'ויקרבו ימי ישראל למות', 'ויקרבו ימי דוד למות'. - שמה שאמרו זיכרונם לברכה - ביעקב, כן גם כן אמרו - בדוד, שיעקב אבינו לא מת, ודוד מלך ישראל חי וקיים. ולזה אמר הכתוב: הימים הם שקרבו, ולא ישראל עצמו, כמו כתוב בזוהר, שיעקב אבינו לא מת, אלא הוא חי וקיים, וכפי שאמרנו.
מכאן אתה למד, שאף על פי שהבטיח ה' יתברך את יעקב, ואמר לו: 'ואנכי אעלך גם עלה', לא נמנע יעקב מלצוות את יוסף, ולא הספיק לו בציווי בלא שבועה, אלא הציווי בשבועה. ללמדך, מה שאמר שלמה המלך עליו השלום: 'סוס מוכן ליום מלחמה, ולה' התשועה' - שצריך האדם שיעשה מה שיכול בידו לעשות, וה' יתברך יגמור. אבל לא יאמר האדם, כיוון שה' יתברך הבטיחני בדבר זה, איני צריך לטרוח בזה, שהרי אין לנו גדול מיעקב, וחשש אם לא ישביע יוסף, שמא יתרשל, חס ושלום, ולא סמך על ההבטחה עצמה לבד.
משח"א דרבותא על התורה, א, בראשית, עמ' רפד-רפה, מכון 'מאורות זרחו', ירושלים, תשע"ו (2016).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד לבקש רחמים שתעלה בגורלו אחת שהיא טובה ממנו.
'אשת חיל מי ימצא' - צריך בקשת רחמים, על זה שתהיה בגורלו אשת חיל, אם שתהיה בקיאה ומדקדקת במצוות, אם שלא תהיה בעלת מצה ומריבה, כדי שיהיה מוצלח בקנייניו, ולא יסמוך שיתנו לו אשה כפי מעשיו, ובוטח בזכויותיו שתעלה בגורלו אשת חיל, שאין אדם רואה חובה לעצמו, ומי יאמר שאינו ראוי לאשת חיל. וגם שיהיה ראוי, לפעמים יעלה בגורלו אשה שאינה אשת חיל, על דרך שכתב הרב יפה, זיכרונו לברכה, וזה לשונו: שהמוצא שתים שווים במעשה הטוב והצדקות בצמצום, מכוח הנמנע, כמו שאי אפשר להימצא שנים שווים במראה וקול ממש, ולכן על כל פנים צריך להטיב לאחת מהמה יותר מהראוי, שייתן לאשה איש יותר הגון ממנה, או בהיפך, שאי אפשר בעניין אחר, שאילו היה הזיווג כפי המזל, לא היה קשה, שמזלו גורם כעניין בנים חיים ומזונות. אבל אחר שהזיווג כפי מעשיו, קשה לפניו יתברך, לפי שצריך על כל פנים לזווג אחד למי שאינו ראוי לו ממש. וזהו שאמר שהקדוש ברוך הוא מזווגם בעל כורחם. עד כאן לשונו. ואם כן צריך בקשת רחמים על הדבר, שתעלה בגורלו אחת, שהיא טובה יותר ממנו.
משח"א דרבותא על התורה, א, בראשית, עמ' רז-רח, מכון 'מאורות זרחו', ירושלים, תשע"ו (2016).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שכבודו יתברך שיניח הקבלת פניו, וילך לקבל האורחים.
'גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה' - אין זה כבוד המקום, שבא לשאול בשלומו, ומניח הקבלת פניו כדי לקיים שתי המצוות, שהרי אפילו בשביל כבוד הבריות אומרים: גדול כבוד הבריות, שדוחה עשה של 'השב תשיבם' ולאו של 'לא תוכל להתעלם'. ואם כבוד הבריות דוחה המצוות, כל שכן כבוד המקום שדוחה כמה אורחים. אלא בוודאי שגדולה הכנסת אורחים, ונוח לו בכך, שמניחו והולך לקראת האורחים, וכבודו יתברך הוא רצונו, ובזה כבודו מתרבה, שכל זה ממידת ענוותנותו יתברך, ולכן הניחו לקבל אורחים.
משח"א דרבותא על התורה, א, בראשית, עמ' נז, מכון 'מאורות זרחו', ירושלים, תשע"ו (2016).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שבח אשת חיל, כי אז תצליח, שיהיה פנאי לו לעסוק בתורה.
'חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה' - בטחה בזכות התורה שנקראת 'עוז', שאמרו זיכרונם לברכה: 'כל העוסק בתורה נכסיו מוצלחים', והיא שהשתדלה ברוב הקניינים, כדי שימצא בעלה פנאי לעסוק בתורה, בלי ספק שיקויים בה מקרא שכתוב: 'כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל'. או יאמר, 'חגרה' - בשביל העוז, שהיא התורה, שיהיה לבעלה פנאי לעסוק בתורה, חגרה מתניה - להשתדל בקניינים.
משח"א דרבותא על התורה, א, בראשית, עמ' ריט, מכון 'מאורות זרחו', ירושלים, תשע"ו (2016).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שבמילה קונה הנפש, ובבר מצווה קונה הרוח.
'ויגדל הילד ויגמל' - רוצה לומר שי"ג מל, ביום שנשלם י"ג - מל, הסיר ערלת הלב והיצר הרע, ונכנס בו יצר הטוב שבו. ... שכמו שביום המילה, קנה הנפש, כן ביום שנגמל מיצר הרע, דהיינו בן י"ג שנה, שזכה וקנה לכל הפחות הרוח, שהיא בחינה גדולה מהנפש, ומצא הרוח הנפש שהיא מרכבה אליו. והיו דומים בעיני אברהם כאילו היו שניהם ביום אחד, לזה עשה משתה גדול. ולכן גם היום ולמחר, נשאר מנהג טוב, שביום שנשלם י"ג, ונכנס לכלל מצוות מן התורה, הם עושים משתה.
משח"א דרבותא על התורה, א, בראשית, עמ' פח-פט, מכון 'מאורות זרחו', ירושלים, תשע"ו (2016).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד מעלתה - לרדוף אחר העניים, ולא להמתין שידפקו על דלתו.
'רודף צדקה וחסד' - שקשה לו מהו 'רודף'? - היה לו לומר עושה צדקה וחסד, כמו 'עושה צדקה בכל עת'. מהו 'רודף'? - לזה תירץ ואמר: 'זה אברהם' - רצונו לומר שהיה רודף אחר הצדקה, לא שהיה ממתין עד שיבוא העני, לדפוק על פתחו, וישאל ממנו צדקה, אלא היה רודף אחר העניים, לחפש אחריהם, לתן להם צדקה. ודייק זה מכך שלא נאמר: 'יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט'. מהו 'ושמרו'? - אלא לומר לך, שלא היה ממתין עד שיבוא העני, לשאול ממנו צדקה, אלא היה שומרה - דהיינו רודף אחרים, שזאת היא השמירה ששמר דרך ה' תמיד, כדי לעשות צדקה.
משח"א דרבותא על התורה, א, בראשית, עמ' קלג-קלד, מכון 'מאורות זרחו', ירושלים, תשע"ו (2016).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד הייתה כאניות סוחר, שרוב ספנים חסידים.
'היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה' - רובם של ספנים חסידים הם, שידעו כוחו וגבורתו של הקדוש ברוך הוא, ומבקשים רחמים מהשם יתברך שיגיעם לשלום, וכל שעה עיניהם תלויים למרום.
גם כן זאת האשה, לא היתה בטוחה על רוב השתדלותה וחריצותה במלאכה ובמסחר, כי אם על בקשת רחמים מהשם יתברך שיברכנה בכל מעשי ידיה. וזהו 'ממרחק תביא לחמה' - דהיינו לחם מן השמים שהוא רחוק, משם היא מביאה.
משח"א דרבותא על התורה, א, בראשית, עמ' ריז, מכון 'מאורות זרחו', ירושלים, תשע"ו (2016).