מקצת שבחו
החכם המקובל דוד בן ברוך הכהן אזוג נולד לאמו ולאביו חכם ברוך הכהן בהרי האטלס במרוקו.
ראשית תורתו למד מפי אביו חכם ברוך הכהן הגדול, המכונה רבי ברוך לכביר. גדל בתורה וביראה, בנגלה ובנסתר, והיה לתלמיד חכם ומקובל, איש חסד ומלומד בניסים. יש אומרים שהיה שליח דרבנן מישיבת 'בית אל' בירושלים, שהגיע להרי האטלס, ויש אומרים, שתמידים כסדרם, היתה לו קפיצת הדרך, לעיר הקודש ירושלים, ללמוד בחברת מקובלי ישיבת 'בית אל'. הוא סבב בין כפרי האזור: אימין תגא, אוולאד ברחיל, תינזרת, והאג'זו נבאהמו. רבים מיהודי האזור, שהיו מגיעים אליו לקבל עצה וברכה, היו תורמים נדריהם ונדבותיהם לקופתו של החכם המקובל דוד בן ברוך הכהן אזוג, אך הוא נהג שלא להשאיר פרוטה בקופה, והיה מחלק את כל נדבות הציבור, מבעוד יום, לעניים.
החכם המקובל דוד בן ברוך אזוג הכהן נשא לאישה בזיווג שני את אחותו של חכם כליפא בן מלכא, מחבר הספר 'כף נקי'. הוא הניח אחריו שני בנים: חכם ימין הכהן אזוג וחכם דוד הכהן אזוג, ובת אחת: מרת עאליה.
החכם המקובל דוד בן ברוך אזוג הכהן היה דורש ברבים, ועורר את הציבור לתשובה. משנת ת"ק (1740) ועד שנת תק"ז (1747) תיעד בכתב ידו, דרשות שנשא בציבור. גיליונות אלו נשמרו מדור לדור, ויצאו לאור לבסוף בהוצאת 'מלכי רבנן' בשנת תשנ"ח (1998). חיבורים נוספים בנושאי קבלה שמורים בידי משפחתו. כתב יד נוסף בשם 'חיי עולם' צפון בספריה הלאומית בירושלים, ומיוחס לחכם המקובל דוד בן ברוך הכהן אזוג
החכם המקובל דוד בן ברוך הכהן אזוג נפטר ביום ג' בטבת תקמ"ה (1784). ציונו משמש מקום עלייה לרגל.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאפילו רשע גמור, לא תקיף יצרו, שלא לקיים מצווה זו.
'כה אמר ה': שמרו משפט ועשו צדקה' - כלומר שלא תעשו צדקה לבד, שהיו עושים בזמן החורבן, שבטלו המשפט והיו עושים צדקה - שדבר זה גרם שלא יכלה הצדקה להגן עליהם כל כך, כיוון שביטלו המשפט ונחרב הבית, אכל אתם לא תעשו כמעשיהם, אלא 'שמרו משפט' תחילה, שזהו עיקר גדול לישוב העולם. ואחר כך 'עשו צדקה', שכיוון שיש משפט, הצדקה היא חשובה מאוד.
והטעם שאני מזהיר אתכם על הצדקה יותר מכל המצוות, הוא מפני 'כי קרובה ישועתי לבוא, וצדקתי להגלות' - שישועה היא כל כך ודאית, עד שמפני זה נקראת 'קרובה', אף על פי שהיא רחוקה, שעל כל פנים תהא הישועה, כמו שכתב מורינו הרב רבי משה אלשיך. ומשום כך אני מזהיר אתכם על כך, כדי שבבוא הישועה, יהיה בידכם מצוות הצדקה, שבלא זה אי אפשר. כמו שכתוב בדרש, שבשביל הצדקה, אף על פי שימצא בישראל קצת מהם שיעבדו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, נגאלים הם בזכותה. וכשיטענו שרי אומות העולם עליהם: 'מה נשתנו אלו מאלו', ישיב להם תשובה ניצחת, כמו שכתוב: 'אני מדבר בצדקה רב להושיע', שמצווה זו גורמת ל'בלתי ידח ממנו נידח', שזהו דבר שאפשר להתקיים בכל אחד מישראל, אפילו ברשע גמור, שלא תקיף יצרו כל כך, שלא לקיים מצוה זו, באופן שמצווה זאת היא הכרחית מכל המצוות לאותו היום, שבשבילה יזכו כולם כצדיק כרשע.
לדוד ברוך, עמו' פה - פו, הוצאת 'מלכי רבנן', אשדוד, תשנ"ח (1998).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד מעלת המקיימים תורה ומצוות בארץ, שהם ממשיכים שפע.
'יזל מים מדליו וזרעו במים רבים' - כיוונתי לרמוז על מעלת המקיימים את התורה והמצוות בארץ, שהם ממשיכים כסגולתם שפע גדול. וזהו מה שאמרו: 'יזל מים מדליו וזרעו במים רבים' - כמו שפירש שם רש"י זיכרונו לברכה, שהוא לשון הצלחה, ובזה בעזר ה' נותן כח לשכינת עוזנו, 'וירום מאגג מלכו ותנשא מלכותו', שמהרה יבנה בית המקדש, ויחזור עטרה ליושנה, וארמון על משפטו ישב, בקרוב כבראשונה ויראו עינינו כוהנים בעבודתם, ולויים בדוכנם, וישראל במעמדם, במהרה ובזמן קרוב.
לדוד ברוך, עמ' רפג, הוצאת 'מלכי רבנן', אשדוד, תשנ"ח (1998).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאם בתורת ה' חפצו, אינו מתיירא, שמא לא ימצא מזונותיו.
'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים' - שמה שלא הלך בעצת רשעים וכו' ולא ישב במושב לצים, הכל היה מפני ש'בתורת ה' חפצו' - שחפצו ורצונו בתורת ה', 'ובתורתו יהגה יומם ולילה'. וכיוון שכן, שהוא עובד מאהבה, שבתורת ה' חפצו, אשריו ואשרי חלקו, שיזכה למעלה גדולה, אף בזה העולם, דהיינו ש'והיה כעץ שתול על פלגי מים' - שכשם שהעץ ששתול על פלגי מים, הוא בטוח 'אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול' - ואינו מתיירא שמא יבוש וימש מעשות פרי או ינשרו עליו, כך זה האיש, שבתורת ה' חפצו - שעובד מאהבה הוא בטוח שימצא מזונותיו בעתו, ולא תאונה אליו רעה כלל. 'וכל אשר יעשה יצליח' - שמן השמים מספיקים לו כל צרכו, כדי שיהיה לבו פנוי לעסוק בתורה ובמצוות.
לדוד ברוך, עמ' רמו, הוצאת 'מלכי רבנן', אשדוד, תשנ"ח (1998).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שבאהבתם, יש לו חלק בכל המצוות שעושים הצדיקים.
ונמצינו למדים כפי חכמת האמת, שכל מי שמקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', יש לו ריווח גדול, שכל המצוות שעושה כל אחד מישראל הרי הם כאלו עשאו בעצמו, כי חברים המה ונחשבים כאלו הם גוף אחד. וכיוון שקיים חלק אחד מהגוף, דיו, ואפילו יעבוד עבודה זרה, כיוון שהוא באחדות עם הצדיקים ואוהב אותם, יש לו חלק בכל המצוות שעושים הצדיקים, ואותן המצוות מגנות עליו, שהרי הם גוף אחד ונחשב כאלו גוף אחד, וחלק אחד מהגוף שלו קיים אותם, ובזה די להגן עליו.
אמור מעתה, שמשום כך, בסדר 'בחוקותי' כתב בכלל התנאים שצריך שימאסו באחרים, העושים ושישנאו את החכמים, מפני שאפילו אם לא יעסקו בתורה ויעברו עליו, לא יבוא עליהם הרעה, אם הם אוהבים לאחרים העושים ולחכמים, שכיוון שהם אוהבים להם נחשבים להם כגוף אחד, ואותם המצוות שקיימו הצדיקים, והלימוד שלומדים החכמים, הרי הוא כאליו חלק אחד מהגוף שלהם.
לדוד ברוך, עמו' רנה - רנו, הוצאת 'מלכי רבנן', אשדוד, תשנ"ח (1998).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שמפני הגאווה הוא מקפיד וכועס כשאין עושים רצונו.
מידת הגאווה היא שורש להרבה עבירות, כי גורם להזיק לחברו ולשנאתו, ולדבר לשון הרע עליו, כשאין עושים רצונו. ושאר עבירות, אינו עובר עליהם אלא בשעה שעובר, אבל שנאת חנם שהיא בלב תמיד בכל רגע עובר על 'לא תשנא את אחיך בלבבך', וביטל מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך', ואפשר לבוא לידי שפיכות דמים או להלבין פני חברו ברבים, מסיבה השנאה או מדיבור לשון הרע, וכהנה רבות. והכעס והקפדנות הם ענפים מן הגאווה, כי מפני הגאווה מקפיד וכועס כשאין עושים רצונו, מלבד שנקרא מורד במלכות שמים, ומתעטף בטליתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שנאמר בו: 'ה' מלך גאות לבש', וכל מי שיש בו גאווה, הוא רודף אחר השררה והכבוד, ומקנא באחרים כשמכבדים אותם יותר ממנו.
לדוד ברוך, עמו' רמט-רנ, הוצאת 'מלכי רבנן', אשדוד, תשנ"ח (1998).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שהיו מצוינים בארץ במצוות מילה, תגלחת וציצית.
זקני בת ציון הם הצדיקים המצוינים במצוות במילה ותגלחת וציצית. ואפשר שהכוונה לומר, שכל זמן שהיו בארץ, היו המצוינים במצוות בכבוד גדול, לפי שהם במעשה המצוות היו ממשיכים שפע גדול בסגולת כל מצווה ומצווה. אבל מעתה 'ישבו לארץ וידמו זקני בת ציון' - שאין להם להתפאר על מעשיהם הטובים, כיוון שמהיום והלאה, בהיותם בחוץ לארץ אינם יכולים להמשיך בסגולת המצות שפע גדול, שעיקר התורה אינה אלא בארץ, אבל בחוץ לארץ אינה אלא לזכר בלבד. ועל זה 'העלו עפר על ראשם' בתולות ירושלים.
לדוד ברוך, עמ' רפא- רפב, הוצאת 'מלכי רבנן', אשדוד, תשנ"ח (1998).
1784-0