חכם יהודה בירדוגו


מקצת שבחו

חכם יהודה בירדוגו, נולד לאמו ולאביו חכם יוסף בירדוגו בשנת תמ"ט (1689) במכנאס שבמרוקו.
ראשית תורתו למד מפי אביו, החכם יוסף בירדוגו. גדל בתורה וביראה, והיה מבחירי תלמידיו של קרובו, החכם משה בירדוגו, הרב המשבי"ר. היה בקשרי ידידות עם ה'אור החיים', החכם חיים בן עטר. העמיד תלמידים רבים, בתוכם אחיו הצעיר, החכם מרדכי בירדוגו, שנודע כרב המרבי"ץ. בשנת תע"ב (1712) חיבר את ספרו 'מחנה יהודה', שעומד בכתב יד. בהמשך חיבר ספרים נוספים, הידועים בהם 'מקווה מים' 'ומים עמוקים'. 
בשנת תע"ד (1714) נגזר דינם של החכם משה הכהן הי"ד, ואחיו החכם שם טוב הכהן הי"ד, למות בייסורים, מכיוון שעמדו בפרץ כנגד שליחיו של הסולטאן מולאי איסמעיל, ושכנעו יהודים שלא להתאסלם.
הימים ימי אלול, וכל אותו הלילה, חכם יהודה בירדוגו, עמד בראש מאות מיהודי מכנאס, שעמדו בבכייה ובתחנונים, ואמרו סליחות עד שיצאה נשמתם של אותו קדושים, שמתו על קידוש השם. בשנת תפ"ח (1728) נפטר הסולטאן מולאי איסמעיל, וצבאו החל במסע רצח, אונס, ביזה והרס בשכונה היהודית של מכנאס. 200 מיהודי מכנאס נרצחו, ורכוש הקהילה נבזז.
בשנת תצ"א (1731) נפטר החכם משה בירדוגו, והוא החליפו בבית הדין של חכם יעקב טולידאנו וחכם משה אדהאן,
בשנת תצ"ח (1738) פשט דבר ורעב גדול בכל מרוקו עד שמכנאס כמעט נחרבה, ונשמו אנשים מרחובותיה. בשנת תק"א (1741) חתם בין חכמי מכנאס על תקנות להקל על חיי העניים, ולצמצום הוצאות בימי שמחה.
חכם יהודה בירדוגו נפטר בשנת תק"ג (1743). יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ט"ו בטבת, יום בו חתם, החכם יעקב חי זריהן, רב העיר טבריה, על חידושי תורה, שצירף להוצאת הספר 'מקווה מים'.
לאחר פטירתו יצאו לאור שניים מספריו: בשנת תרע"א (1911) יצא לאור בירושלים הספר 'מים עמוקים' - חידושים על התורה, ובשנת תרצ"ז (1937) יצא לאור בירושלים הספר 'מקווה מים'.
 
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שבאמצעות המלכות נקנית התורה, אך גדולה היא מהמלכות.
'והחונים קדמה מזרחה, דגל מחנה יהודה לצבאותם ... והחונים עליו מטה יששכר ... מטה זבולון ... כל הפקודים למחנה יהודה' - זה היה רומז הדגל הראשון, שנתחברו בו יהודה ויששכר וזבולון, וגם הפנייה אל המזרח. אלא במה שאמרנו יובן, כי באמצעות המלכות נקנית התורה, והתורה משרה שכינה בישראל, לה יהודה, שהוא מלך, יעלה בתחילה לנסוע מזרחה, שהוא צד המכונה למלכות, כי זריחת השמש היא המלכות - 'לפני שמש ינון שמו'. ועמו מטה יששכר - ה'רובץ בין המשפתים', על ידי המלכות. ולכן נתאחר, אך לא בעבור זה ייוודע כוחו, כי גדולה תורה מן המלכות. ולזה אמר: 'ועליו מטה יששכר' - ירצה אף על פי שיהודה יוקדם ליששכר, אינו אלא על היות המשך עסק התורה ממנו, אך מדרגת יששכר היא העולה על המלכות, 'ועליו' - דווקא. וגם זבולון, המטיל ממון לכיס תלמידי חכמים, גם הוא ראוי להסתופף בדגל יהודה עם יששכר, 'כי בצל בחכמה בצל הכסף'.
מקוה המים: חידושים וביאורים על התורה, עמ' ק"נ, הוצאת מאיר בירדוגו, בני ברק, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד כל אשר תדרוך כף רגלכם, אפילו בחוץ לארץ יהיה קדוש לכם.
'כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה' - כל מקום אפילו בחוץ לארץ, משתכבשו הארץ, כל מה שתכבשו בחוץ לארץ יהיה קדוש לכם. ויש לדקדק אומרו: 'אשר תדרוך כף רגלכם' - שהזכיר המתנועע ולא המניע, לומר 'אשר תדרכו בו'. שלא אמר: 'אשר ידרכו כפות רגליכם', או 'רגליכם'. ואפשר שכך אמר, לבד מה שידרכו בדעתי, יינתן להם בחוץ לארץ, ומקום שיהיה רחב שרבים בוקעים בו, אלא אפילו במקום 'תדרוך כף רגליכם', כלומר בלא דעתכם, שהרגל עושה תנועה בלא דעת מניע, ועוד שאין רוחבו אלא בשביל היחיד, עוקר כף ומניח כף, אפילו כך 'לכם נתתיו'.
מקוה המים: חידושים וביאורים על התורה, עמ' קצא, הוצאת מאיר בירדוגו, בני ברק, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד מכיוון שביטלו עסקיהם לחלוק כבוד אחרון ליעקב - ניצולו.
'וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד, ויאמרו אבל כבד זה למצרים' - אלו כנעניים שהיו ראויים לדישה כגורן של תבואה, את קוצי השדה והברקנים, ובשביל גמילות חסד שעשו עם אבינו יעקב, שכולם בטלו מעסקיהם, לגמול חסד עמו, כפי שמצאנו בבני חת - ניצולו. ...
אמר רבי אלעזר: אזורי מתניהם התירו - להורות על גיבור מלחמה שהוא הנוצח האמיתי בלא חרב וחנית, הוא הצדיק יעקב. ... דיבר כנגד בעלי אומניות, שאף הם נתפעלו והתירו קשרי כתפותיהם, אשר דרכם לקשור בעת מלאכה. הוראה גם כן, שלא היתה הברכה מצויה במעשה ידיהם, רק לרגלו, ועכשיו יגיעם לריק. ורבי יהודה דיבר כנגד אנשים סוחרים שאינם צריכים לקשר, אף אותם נתפעלו מהמיתה והראו באצבע ואמרו: 'אבל כבד זה למצרים', שנסתלק צדיק קדוש כזה מביניהם. ורבנן דיברו כנגד יושבי קרנות והטיילים, ואמרו שאף הם כבדו את המיטה, וזקפו קומתם לכבוד הצדיק. ... שגמילות חסד עם המתים מבטל הפורענות, בקל וחומר מהכנעניים, שאף שנגזרה עליהם גזירה, על ידי גמילות חסד ניצולו.
מקוה המים: חידושים וביאורים על התורה, עמ' שצה, הוצאת מאיר בירדוגו, בני ברק, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שקורבן העשיר הוא משלכם, מהרווחים או מהקנסות.
'אדם כי יקריב מכם קורבן לה' מן הבהמה מן הבקר' - כינהו למביא קרבן מן הבהמה שור או כשב או עז, בשם 'אדם' כפי ההרגל, להביא כמתנת ידו הרחבה, ולכך בו נאמר 'מכם'. ובמנחת עני לא אמר: 'ונפש כי תקריב מכם קרבן מנחה' - שכפי הנראה, העני הוא המביא מאשר קיבץ מהזולת, לא כן העשיר, שמשלו הוא מביא. אבל האמת כי העני הוא המביא משלו, תחת אשר הערה למות נפשו, וכלימה כיסתה פניו. ועוד משולחן גבוה זכו, וחובו גבה מבעלי בתים. אבל העשיר יביא מהרווחים שמרוויח מן הזולת, במשא ומתן, ומנחות ותשורות שרגילים להקריב לו לפייסו. או על ידי הטלות שמטיל קנסות על הצריכים לקנס. ואם כן 'מכם' ומשלכם הוא מביא קרבן, ואתם הם המקריבים בעצם. וקרבנכם נקרא, והוא כשליח בעלמא.
מים עמוקים, עמ' עו-עז, הוצאת מכון להוצאת ספרים שע"י ישיבת ישמח משה, ירושלים, תש"ן (1990)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שהבוטח בה' רואה במכאובים חסדו יתברך.
'רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובבנו' – שהרשע, המיחושים הקלים, אשר לזה יקראו מכאובים, אשר באים לרשע לעוררו משנת איוולתו, רבים וגדולים יחשבם הרשע, שלוקה יותר, מאשר הרשיע, וקורא תגר כלפי מעלה, על דרך 'איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו'. אבל 'הבוטח בה'', אדרבה, מוסיף יראה ומחזיק טובה לקונו, על חסד שעשה עמו, על ידי הייסורים שממרקים עוונותיו, ועולים לו במקום מיתות שנתחייב, ואומר שגבר עלי חסדו יתברך, בצרה. 'חסד יסובבנו'.
מקוה המים: חידושים וביאורים על התורה, עמ' רמה, הוצאת מאיר בירדוגו, בני ברק, תשנ"ו (1996)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שנטה למות אומרים לו התוודה, ואל תתנהו בנפש אויביו.
'אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'' - חולה שנטה למות, אומרים לו התוודה, ובשכר שאתה מתוודה - אתה חי, וכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא. זהו שאמר: 'אשרי משכיל אל דל' - שהוא החולה. ומה היא ההשכלה? - שילמדוהו להתוודות. ... 'ואל תתנהו בנפש אויביו' - 'אויבי איש אנשי ביתו', שמראים אהבה, ואין מניחים מי שיזכירהו דברים של מיתה, להתוודות מאשר חטא על הנפש. זהו שאמר: 'ואל תתנהו' - רצונו לומר: אל תעזבהו בחפץ ורצון קרוביו, שנראים כאוהבים, ועל צד האמת אינן אלא אויביו שמבקשים רעתו, שימות בלא תשובה.
מקוה המים: חידושים וביאורים על התורה,, עמ' רמז-רמח, הוצאת מאיר בירדוגו, בני ברק, תשנ"ו (1996)