'וישב אל אחיו ויאמר: הילד איננו, ואני אנא אני בא' - ראובן מתאנח היה כשראה הילד, איננו על מעשה בלהה. מכל מקום, כשהצילו לא היתה כוונתו בזה, בשביל שימחל לו על אותו עוון, מטעם 'שכל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו' שזו המידה ממילא באה, והוא כל כוונתו היתה בשביל צערו של אביו, וכמו שהעיד עליו הכתוב: 'להשיבו אל אביו'.
ובזה אפשר שכוונו זיכרונם לברכה באומרם: אלו היה יודע ראובן, שהתורה תכתוב עליו: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם, להשיבו אל אביו' - בכתפו היה מוליכו. עד כאן. ... שראובן היה מתיירא, שלא יאמרו שכל מגמתו ומחשבתו, שחשב בהצלת יוסף, לעצמו הוא דורש, כדי שימחל לו על אותו עוון, משום 'מעביר על מידותיו' וכולי, ולא נתכוון להשיבו משום צער אביו. אם היה יודע שתכתוב התורה עליו: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם להשיבו אל אביו', ובוודאי, כיוון שהעידה התורה עליו לא ישאר פתחון פה עליו ולצפצף, וליתן דבר במחשבת ראובן, שוודאי תורה ירדה לסוף דעתו של ראובן.