אשא משלי ואומר: 'עיר גדולה היתה לא-להים', והיו בה עשירים גדולים ובנו בתים ונטעו כרמים וגינות ופרדסים, והיו בהם כל עץ מאכל, 'תאווה לעיניים ונחמד להשכיל', וברכות מים ופרחים ושושנים, וכל המטייל בתוכם ימצא תענוג ועידונים. אבל זו הצרה, שיש שומרים על הפתח, והם אינם מניחים ליכנס שם העניים והאומללים, אלא אנשים יקרים לבושי מכלול. ויקום אחד מן העניים ויקנא לאחיו ... וילך ויקבוץ פרוטות מפתחי נדיבים, ויקנה מראה אחת, וישם אותה נגד הגן, ובאים האומללים ומסתכלים במראה, ורואים מה שבתוך הגן ... והיו מוצאים קורת רוח. והנמשל מובן מאליו: שרבני דורנו ה' עליהם יחיו, חיברו חיבורים גדולים ועצומים, מי בדרושים ומי בפלפולים ומי בליקוטי דינים, והיה כל העובר בהם ימצא תענוג 'ואכל וחי לעולם'. אבל זו הצרה, שלא יוכלו ללמוד בהם ... אלא החכמים והתלמידים, אבל ההמון לא ידעו מאומה. ... ועיין מה שאמר הרב 'פלא יועץ', זכרונו לברכה, באות למ"ד תיבת לעז: הרוצה לזכות את ישראל ימלא ידו לכתוב סדרי תפילות וקיצורי דינים ותוכחות מוסר השכל בלעז, וזה יותר טוב מלהוציא ספרי פלפולים או דרושים אשר מונחים בקרן זוית ואין מועילים אלא לאחד מעיר ופעם ביובל. ... ויש אנשים ונשים, שנפשם חשקה לדרוש א-לוהים ולעסוק בתלמוד המביא לידי מעשה, אלא שקצור קצרה ידם מהבין.

נהגו בערב ראש השנה לעשות התרת נדרים - ... ואילו כאן בעיר אספי, נהגו לעשות התרת נדרים בי"ט באב, ארבעים יום לפני יום הכיפורים, כיוון שכתב בזוהר הקדוש: מי שנתחייב נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה, זמן הנידוי הוא ארבעים יום, ומי שמנודה אין תפילתו נשמעת. לכן עושים התרה ארבעים יום קודם יום הכפורים, ומכאן והלאה נזהרים לא לעשות שום דבר החייב עליו נידוי.

וגמילות חסדים זה, העושה עם חברו טובה, בין גדולה בין קטנה, ואפילו אם אחד דפק על דלת ביתו לשאול על איזה איש ועונה לו, או פרט לו מטבע, או בקש ממנו שישאיל לו איזה כלי. ... ולפי רוב הטורח וההפסד במעשה החסד, כך יהיה גם שכרו יותר גדול, והקדוש ברוך הוא יודע לשער ולשקול בדיוק את השכר לפי רוב המעשה. וביותר צריך לגמול חסד עם אנשים זרים המגיעים לעיר, יותר מאנשי העיר, כי אין הוא מכיר אף אחד ואין יודע לאן לילך ולאן לבוא. וכל שכן שראוי לשים לב לגמול חסד עם העניים הסובבים מעיר לעיר, וירחם עליהם כפי כוחו. ולא כאותם אנשים שלא מתייחסים אליהם בטענה ש'ענייך ועניי עיר אחרת, ענייך קודמים', ולכן לא עוזרים לעניים מעיר אחרת. והם טועים, כי פרוש: 'עניי עירך קודמים' - רק שלא יעזוב עניי עירו, וישלח את הצדקה רק לעניים של עיר אחרת, שזה ברור שצריך לתת גם לעניי עירו. אבל ודאי שלא יעזוב עני שבא מעיר אחרת, והוא גולה ונידח, ועזב את ביתו ריקם. ופשוט שצריך לעזור לו כל מה שאפשר, ואדרבא על כאלו צריך הרבה רחמים.

גדולה מעלת האחדות, שאף אם בידו פשע ועבירה, אין מדקדקין עמו. והיאך יזכה האדם לידי מידה זו? - על-ידי שיהיה האדם נבזה בעיניו, נמאס ואינו מחשב עצמו לכלום, אזי לא ימצא שום הקפדה על חברו, ואז יהיה בשלום עם הכל, ובזה יקנה מדת האחדות. ועוד טעם אחר כפי שאמר בספר 'פלא יועץ': ... שיחשוב האדם שכל הטובות והרעות הבאות לו, בין מן השמיים בין מן בני האדם, הכל מאתו יתברך ומפי עליון תצא הרעות והטובות, והאדם כגרזן ביד החוצב בו. אם כן אין לשנוא את חברו. ... והיאך יכול אדם לכפות את טבעו ולא ישנא את חברו ויהיה עמו באחדות? - לזה אומר: יש לו שני דרכים - האחד שיאמר: 'ונחנו מה' - ויהיה נבזה בעיניו, והשני: 'ונחנו מה, לא עלינו תלונותיכם כי על ה' - והוא שלוח ההשגחה

סגולה כדי שלא ישכח אדם שמו ביום המיתה, יאמר פסוק תנ"ך: אם שמו אברהם או אפרים יאמר פסוק זה: 'אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים'; אם שמו אהרן או אלחנן יאמר פסוק: 'אשמחה ואעלצה בך אזמרה שמך עליון'; ... אם שמו ברוך יאמר פסוק: 'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך'; אם שמו בנימין יאמר פסוק: 'בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון'; ... אם שמו גבריאל יאמר פסוק: 'גם אני אודך בכלי נבל אמתך א-להי אזמרה לך בכינור קדוש ישראל'; ... אם שמו וידאל יאמר פסוק: 'והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל'; ... אם שמו מסעוד יאמר פסוק: 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'.