והרמב"ם כתב בפירוש בהלכות תפילה וזה לשונו - 'וכל מי שאינו יכול להוציא האותיות כתיקונן, אין ממנין אותו שליח ציבור'... לכאורה, הצדק איתו - שלא טוב עשו קהילת קודש שמינו חזן הנזכר ... אבל אחר העיון המעט נראה שלא טעו במינויים, ש'המגן אברהם' שם בסעיף קטן ט"ו, הביא ... - 'שאם כולם מדברים כך מותר להיות שליח ציבור אצלם'. וזכורני שקריית קודש אנשי אר"ץ טובה, כולם מבטאים את הקו"ף או"ף, רוצה לומר - קורים לקופי"ן אלפי"ן, וזה בוודאי גרוע מקוף - כף. כי סוף סוף הקוף והכף שניהם יוצאים ממבטא אחר, דהיינו כי כף וקוף בחיך, ולא כן האלף – מהגרון, והקוף - מהחיך. וגם החי"ת - כף: שמעתי הרבה מהקהילת קודש, שאומרים במקום חכם - ככם. ואם כן לפי זה השליח ציבור הלזה הוא כמותם, ויכולים למנותו. ועוד שיש לו מעלה יתרה שהוא ירא שמיים מרבים. ... ואם כן זה החזן אפילו יש בו אותן חסרונות של שינוי האותיות, כדאי כנגד מעלותיו העיקריות.

אפילו רק ב'הרעשת דבר' לחוד, כבר הלב נמס והיה למים, והיוקר יאמיר והדרכים נסגרים, והציבור בדוחק, והעניים גוועים ברעב ... שהרעבון והתענית קשה למחלה זאת - לזה הותר לשנות מעות פדיון שבויים לחלקם לעניים הנמצאים באותו חולי, או שלא יחלו, חס ושלום, כי זה נקרא פדיון שבויים. ... אחריי שאפילו מעות פדיון שבויים הותרו לתתם לעניים בזמן 'הרעשת דבר', כל שכן מעות התלמודי תורה, שהם קילי כנזכר לעיל, - יכול לחלקם לעניים, ואם כן עתה שהוא זמן 'הרעשת דבר', רחמנא ליצלן, בוודאי מותרים ההיתר כאשר אמר מר, כי אין הקב"ה מביא תקלה על ידי שליח מצווה, ותכף ומיד חלקתי המעות לעניים לפום דינם כרצון כבוד תורתו, וכל אוהבי ה' ותורתו, וגדולה צדקה שמבטלת את הפורענויות וכל גזרה קשה.

'בני היזהר עשות ספרים הרבה אין קץ, ולהג הרבה יגיעת בשר.' - ששלמה המלך ידע שהרבה אנשים נמנעים מלהוציא חידושי תורה לאור עולם, שלא יפלו בפי בני עוולה, הן הן ליצני הדור העומדים על הבקורים מטילי מום בקדשים, מוציאים לעז על המחברים באמרם: "מה היה לבן קיש - מי שקשה לו יומו, נעשה חובר חבר?" עם "הנך מחזרי על הפתחים לשלול שלל ולבוז בוז" או "רמות רוח היא שאוחזת בזה האיש לעשות לו שם כשם הגדולים", ו"מה היה העולם חסר מבלעדי ספרו, ואיזה תועלת הביא ספרו לעולם?" וכיוצא בזאת מאלה הדברים אשר אין להם שיעור, כי בכל דור ודור נמצאים מעדת קרח עוזבי התורה, ונכספה גם כלתה נפשם לקעקע את הבירה, שונאים את החכמים, רוצים לאכלם בכל פה ובכל הזדמנות מטילים בהם דופי וכל דיבה רעה. ועל זאת בא המלך החכם מכל אדם ואמר שאל תשגיח על הבליהם, ולא תפחד מהם ומהמונם.

ובאמת קשה לשמוע דבר זה, שיצא מפי המלכות מאן מלכי מרנן ורבנן, לבטל מנהג שנהגו בו כל תפוצות הגולה, קהילות קודש הספרדים, ישמרם צורם ויחייהם, מקדם קדמתה. ... לזאת שמתי אל ליבי ללקט באומרים מפי סופרים וספרים, איזה גרגרים, להראות שורש המנהג הקדוש הזה על מה אדניו הוטבעו, ושהוא דווקא מיוסד על פי ותיקין, ראשונים כמלאכים, והוא עשוי לפי הדין ... ואני ארשום רק מעט מן המעט, פתח כחודו של מחט, והרבנים הגאונים, שלבם פתוח כפתחו של אולם, ימצאו כהנה וכהנה טעמים רבים, שמבוססים על אדני האמת והצדק

והסיבה שלא הולכים על ציונו הקדוש ביום ההילולה שלו, אין זה מחוסר ידיעה מגדולתו הרוממה ... אלה הסיבה היא פשוטה, שאחינו האשכנזים, קהילות קודש החסידים, מעת שהופיע עליהם, עיר וקדיש נחית מן שמייא, כבוד קדושת מרן האדמו"ר הבעל שם טוב הקדוש, זכרו לחיי העולם הבא, הנהיגם בשיטה הזו, ונטע בליבם רשפי אש, להבת שלהבת, וסדר החסידות ונסיעה לאדמו"רים, מעיר לעיר, וממחוז למחוז, הרגילם בכך לזה הולכים לכל יאצ"ט של הצדיקים וחסידי עליון, לא כן הספרדים, מעולם לא ראו שיטה כזו, ולא נסעו ממקומם, וכל רבותינו גאוני וצדיקי עולם, המפורסמים בקדושתם וחסידותם, הלכו במשטר ובסדר אחר, ולא הנהיגום בשיטה זו. ... והלא מרן האר"י ז"ל הקדוש, שהיה רק עם הספרדים, לא הנהיגם בסדר זה, ולזאת אינם הולכים לשום יאצ"ט, לא להאר"י זכרונו לברכה, ולא למרן הבית יוסף, ולא להרמב"ם, זכרונו לברכה, ואפילו לרשב"י, זכותו יגן עלינו אמן, מעט המה שהולכים למירון להלולתו, והסיבה אחת - שהאבות לא נתרגלו, וממילא הבנים לא נתחנכו בזה.