מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם רחמים נסים יהודה די שגורה, נולד לאמו בת שבע רושא ולאביו החכם פנחס רפאל די שגורה באיזמיר, תורכיה.
ראשית תורתו למד מאביו, החכם פנחס רפאל די שגורה, חסיד הפרד"ס, מחבר הספר 'אות לישועה', שבאחרית ימיו עלה לירושלים, ונפטר בשנת תרי"א (1851). גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי איזמיר עד שנודע כתלמיד חכם מובהק. שימש דיין בעיר איזמיר. עליו כתב, החכם באשי, רבה של איזמיר, חכם חיים פלאג'י בהקדמת הספר 'חיים שנים': 'ארי שבחבורה, שעוסק בתורה תדיר, ומתנהג בחסידות, שיראת חטאו קודמת לחכמתו, עובד את ה' מאהבה, שגורה תפילתו, מעלת הרב השלם הדיין המצוין.
בשנת תרכ"ב (1862) נוסד בית הדפוס של בני החכם רחמים נסים יהודה די שגורה, והוא שימש מגיה בבית הדפוס. בית הדפוס פעל במשך ארבעים וחמש שנה והדפיס למעלה ממאה ספרים. 
בשנת תרכ"ח (1868) היה בין החכמים החתומים על הסכמה הספר 'ברוך מבנים' של חכם בכור נסים יעקב מזרחי
חכם רחמים נסים יהודה די שגורה נפטר ביום י"ג כסליו בשנת תרמ"א (1881).
הוא השאיר אחריו כתבים רבים וביקש בצוואתו שידפיסו אותם. בין חיבוריו: 'אות לרחמים' - על סדר האותיות, 'ספר כריתות' - על ענייני גט וחליצה, 'עקב ענוה' - על התורה, 'שבט מיהודה' - דרשות, 'יאודה לקדשו' - על ספר תהלים, 'תפלה לעני' - על התפילות ועל סדר עבודת יום הכיפורים, 'ציון ברחמים' - הקדמות וציונים, וספר 'מגיד דבר' - ביאורים על האגדה, חידושי דינים ודרשות. שניים מחיבוריו: 'מגיד דברו' ו'עקב ענוה', יצאו לאור, לאחר פטירתו, בשנת תרמ"א (1881) באיזמיר, בהשתדלות בניו: חכם יצחק שמואל וחכם משה. כתב היד של ספרו 'שבט מיהודה', נמצא בבעלות 'יד יצחק בן צבי', נסרק ועלה לרשת באתר הספרייה הלאומית.
 

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שמועיל לו לזכות בכתר תורה, אם ימעיט עצמו לפני רבו.
על פי הידוע, שההולדה הגשמית לפרות ולרבות, בבנים ובנות, מן הנמנע הוא להוליד, כשהאיש והאישה שווים במעלה אחת ובסוג אחד, על דרך שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. כמו כן דומה בדומה ממש הוא גם בהולדה הרוחנית, שהם תורה ומצוות ומעשים טובים, אם אדם מחשיב את עצמו למה ולא כלום, נגד חשיבות נשמתו היקרה, אזי יוליד תורה ומעשים טובים. ...
ולעניות דעתי נראה לפרש בזה כוונת רבותינו זיכרונם לברכה בגמרא: 'כל המתגאה - אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו' - הכוונה שכיוון שהוא מתגאה ומתנשא על נשמתו היקרה, מן הנמנע לו שיזכה לחכמת התורה, כי גאוותו וזדון לבו מעכבתו שלא להתלמד תורה. ...
ובזה יובן כוונת המאמר: 'פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה' - שהכוונה כי מה שזכה יהושע להתלמד כל התורה מפי משה רבינו, עליו השלום, לא היה כי אם על שהמעיט את עצמו לפני רבו, כמו הלבנה שהמעיטה את עצמה מפני החמה, כדי שלא להיות שני מלכים משתמשים בכתר אחד. וכן אמרו 'עשה לך רב' כנזכר, והיינו שמועיל לו לזכות לכתר תורה כראוי. ולכוונה זו הם אמרו: 'פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה' - באו להודיענו שלא היו שניהם שווים במדרגה אחת, דוגמת השמש והירח.
עקב ענוה, דף ע עמ' ב, דפוס אברהם פונטרימולי ויעקב פולי, איזמיר, תרמ"א (1881).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שבימי אלול, צריך שיהיה עם רעהו באהבה ואחווה.
'וישאלו איש לרעהו לשלום' - ראשי תיבות 'אלול'. נראה שבא לרמוז שבימי אלול, אשר הוא זמן תשובה, לעוברים ושבים, צריך האדם שיהא עם רעהו וחברו, באהבה ואחווה, שלום ורעות, שהוא יסוד גדול למעשה התשובה ... ומעתה אפשר שלזה בא בתיבות 'וישאלו איש לרעהו לשלום' - ראשי תיבות 'אלול', רמז שיתבונן האדם בחודש אלול, לעשות שלום עם חברו, ולהתפייס עמו אם חטא נגדו, ועל ידי זה גם הקדוש ברוך הוא ימחול לו כל עבירות שבינו למקום
עקב ענוה, דף מט עמ' ב, דפוס אברהם פונטרימולי ויעקב פולי, איזמיר, תרמ"א (1881).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד אף שאינה קצובה, אין פוטר בעל מצוות וצדקות.
נהגו בעירנו זאת איזמיר, יעזרה א-לוהים, שהרב המרביץ תורה, קם ודורש בשבת הלבשה בקהל קדושים, אחד שחרית ואחד בין הערבים. והדרשה הלא היא לכבוד מעלת מצוות הצדקה מהלבשת ערומים. ומהנראה שכך נהגו בכל תפוצות ישראל ה' עליהם יחיו אמן. ולנו לדעת מה דרכו לפתוח בדברי תורה במצוות הצדקה יותר משאר הרמ"ח מצוות עשה, ומה נשתנו אלו מאלו?
ועל פי האמור יהיה נכון, שראשונים כמלאכים, המה ראו לעשות כדבר הזה, רומז ונרמז על בעל מצוות וצדקות בישראל, שלא יעלה בלבבם לומר שהם פטורים מנתינת הצדקה, על היותה שאינו קצוב, ולפי סברת הרמב"ם לא חל החיוב, ויכול הנותן לומר, מקובלים אנו שגדול כוח המוחזק כידוע,
על זה כה עשו, לפתוח בדברי תורה בבוקר ובערב, לרמוז שחקירה זו היא באה ונהייתה גם בעסק התורה וקיומה, וכמו שכתב הרב חיד"א, שעליה נאמר: 'ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים', ואין לך דבר שאינו קצוב גדול מזה, ואם כל זה, אין פוטר אותך, והיא עצמה גם נאמרה ונשנית גם במעשה נתינת הצדקה.
קב ענוה, דף מה עמ' א, דפוס אברהם פונטרימולי ויעקב פולי, איזמיר, תרמ"א (1881).
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שלא נתן התורה לאומות, שלא נמצא בהם ג' מידות.
כתבו הרמב"ם, והטור, ומרן זיכרונם לברכה, בשולחנו הטהור באבן העזר סימן כ' וזה לשונם: 'וכל המשפחות בחזקת כשרות, ומותר לישא לכתחילה וכו', וכן מי שיש בו עזות פנים, ופריצות, ושונא הבריות, ואינו גומל חסד, חוששים ביותר שמא גבעוני הוא וכו'. עד כאן. ... על זה אמרו, שגזר עליהם דוד, באותו מעשה של בני שאול, שפייס אותם ולא נתפייסו. אמר שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים. רחמנים – שכתוב: 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך'. ביישנים - שכתוב: 'ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו'. גומלי חסדים - שכתוב 'למען אשר יצוה את בניו, ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. עד כאן. ועיין לעטרת ראשי, מורי ורבי, ברכת מל"ח, זיכרונו לברכה, דרוש ב' לשבת כלה, שהאריך והרחיב כדרכו דרך הקודש בעניין זה, וכתב שמטעם זה לא נתן התורה לאומות העולם, שלא נמצא בהם ג' מידות טובות הללו, ולפי דין אינו ראוי להתחתן עם משפחות הללו. עיין שם. והנה ראשי תיבות ג' תיבות הללו: 'חסדים ביישנים רחמים' הוא אותיות 'חרב'
קב ענוה, דף נא עמ' א - נא עמ' ב, דפוס אברהם פונטרימולי ויעקב פולי, איזמיר, תרמ"א (1881).
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד הרמן הוא יפרנסו, ולא נצטרך לבשר ודם שיעשה שלום בינינו.
בנוסח 'הרחמן', אשר סידרו בסוף ברכה המזון, שאנו אומרים: 'הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד ולא בביזוי, ברווח ואל בצמצום', וסמוך לו 'הרחמן הוא יתן שלום בינינו' - והרי הוא כמבואר, שתפילתנו קבע לפניו יתברך, הזן ומפרנס לכל ברואיו, שיביא לנו הפרנסה על ידו, יתברך שמו דווקא, ולא על ידי בשר ודם. שעל ידי הצדקה שנותן לעני, משים שלום בין העני לבינו יתברך שמו, וזה אומרו: 'הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד ולא בביזוי'. - התפילה הוא שלא יביאנו לידי הצטרכות בשר ודם, כדי שעל ידי הצדקה משים שלום בינינו למקום, אלא הוא יתברך יפרנסנו, והוא יתן שלום בינינו לבינו, וכדברי חז"ל האמורים.
ומעתה, היא בעצמה, נוכל לומר כוונת הכתוב שהגענו אליו ביעקב אבינו, עליו השלום, שמבקש ומתחנן: 'ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש', ודייק לומר: 'ונתן לי לחם לאכל' - כביכול יתברך שמו הוא דווקא יהיה הזן ומפרנס אותו, ולא על ידי זולתו. וכיוון שהוא זן ומפרנס אותו, זאת אומרת 'ושבתי בשלום אל בית אבי'. ובתיבת 'אבי' מתייחס לאבינו שבשמיים, שאני מצד עצמי אני שלום, ואינו מן הצורך שישים שלום בינינו איש זר, בשר ודם, שכבר הוא זן ומפרנס אותי
עקב ענוה, דף כא עמ' ב, דפוס אברהם פונטרימולי ויעקב פולי, איזמיר, תרמ"א (1881).