מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם אפרים לניאדו נולד לאביו חכם רפאל שלמה לניאדו ולאמו בחלב שבסוריה. 
גדל בחכמה וביראה על ברכי אביו, חכם רפאל שלמה לניאדו, מחבר הספר 'בית דינו של שלמה', שבשנת תק"י (1749) נתמנה לראש אבות בתי הדין, וראש רבני ארם צובא.
חכם אפרים לניאדו נשא לאשה את קרובת משפחתו, בתו של חכם אליהו שלום. 
בשנת תקמ"ז (1787) התמנה לתפקיד ראש אבות בתי הדין, וראש רבני ארם צובא, תחת אביו, שבשל גילו, מסר לו את התפקיד עוד בחייו. מינוי זה עורר תרעומת בקרב כמה מחכמי חלב, ובראשם החכם אליהו דוויך הכהן, שטיעוניו הובאו בספרו 'ברכת אליהו', שיצא לאור בשנת תקנ"ג (1792). 
בשנת תקנ"ד (1793), נפטר אביו, ונטמן במערת הצדיקים, שליד בית כנסת הגדול, בחלב.
חכם אפרים לניאדו נפטר ביום כ"ח בשבט תקס"ה (1805), ומנוחתו כבוד בעירו חלב.
הוא הותיר אחריו כתבי יד רבים, מהם יצאו לאור לאחר מותו הספר 'דגל מחנה אפרים', בשנת תרס"ב (1902), בירושלים, בידי החכם שלום הדאיה. אחדות מתשובותיו פורסמו בחלק השלישי של הספר 'רועי ישראל', שיצא לאור בשנת תרס"ד (1904). וספרו 'הבן יקיר' - דרשות, יצא לאור בניו יורק בשנת תשע"ו (2016).
 

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שהם כגוף אחד אהובים, לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.
'אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו' - וכי יש רשע רע ויש רשע שאינו רע?! - אלא רע לשמים ורע לבריות כגון רוצח וגנב וגזלן - זהו 'רשע רע', רע לשמים ואינו רע לבריות, כגון מגלה עריות ומבזה מועדים ואוכל חלב - זהו רשע שאינו רע. וראיתי למפרשים, שכתבו בשם הרב דוד קמחי, שלדברי חכמינו זיכרונם לברכה, במדרש הנזכר, פירוש הפסוק כך הוא: 'אוי לרשע' - כשהוא 'רע' - דהיינו רע לבריות, מפני 'כי גמול ידיו יעשה לו', כלומר שבעולם הזה נפרעים ממנו, ואינו מאריך אפו עד לעולם הבא, כי גמול ידיו יעשה לו בעולם הזה. מה שאין כן כשאינו רע לבריות, שאין משלמים לו גמולו בעולם הזה ...
צא וראה כמה קל עונש דור הפלגה מעונש דור המבול. ומפני מה? - לפי מה שהקדמנו הדבר מבואר. שהנה כבר ידוע, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל, נמצא שהיו רעים לשמים ורעים לבריות, ולפי דברי הרד"ק כשהרשע רע לבריות, נפרעים ממנו בעולם הזה, אבל דור הפלגה היו רעים לשמים ואינם רעים לבריות, וכמו שכתוב: 'הן עם אחד ושפה אחת לכולם' - שכולם הם כגוף אחד אהובים וריעים, ועתה כיוון שהם אינם רעים לבריות, ואהובים זה עם זה, לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, כיוון שאין השם יתברך, כביכול, יכול לשלוט בהם בעולם הזה, מפני שלא היו רעים לבריות.
'הבן יקיר', עמוד נב, מוזיאון למורשת יהדות סוריה, ניו יורק, תשע"ו (2016)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שמשתדל בהצלתו, ממאסרו, מעלה עליו כאילו הוציאו.
'גדול המעשה יותר מן העושה' - שזו הייתה כוונת הפסוק, בסוף פרשת וישב, שאמר יוסף לשר המשקים: 'כי אם זכרתני איתך, כאשר ייטב לך, ועשית נא עמדי חסד, והזכרתני אל פרעה, והוצאתני מן הבית הזה'. ואם נדייק נראה שהיה צריך לכתוב: והזכרתני אל פרעה והוציאני מן הבית הזה, שהרי פרעה הוא המוציא, ואיך אמר 'והוצאתני', שמשמע שהוא שר המשקים, המוציא והמביא. אבל לפי מה שאמרנו קודם יתבאר, שוודאי אם מזכיר שר המשקים את יוסף לפני פרעה, ומשתדל להוציאו מבית הסוהר, אין לך צדקה וגמילות חסד יותר מזו, שהיה לו כמה שנים והוא אסור מקום אשר אסירי המלך, וכיוון שכן, נמצא שר המשקים גדול יותר מן מפרעה המוציא, שהרי קיים לנו 'גדול המעשה יותר מן העושה' משום כך אמר: 'והוצאתני מן הבית הזה' - שכיוון שאתה משתדל בהצלתי, מעלה עליך כאילו אתה הוצאתני.
'הבן יקיר', עמוד ק"ס, מוזיאון למורשת יהדות סוריה, ניו יורק, תשע"ו (2016)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד 'גדול תלמוד' שמלמד לאחרים, שאין לך מעשה גדול מזה.
שנינו במסכת קידושין: 'וכבר היו רבי טרפון וזקנים מסובים בעליית בית נתזא בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול. נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול, שתלמוד מביא לידי מעשה' וכתבו התוספות: תמוה, שהרי שנינו בבבא קמא: 'שאלו את רבי יוחנן: מפני מה נחשב חזקיהו המלך יותר מאחרים. רבי יוחנן שטף ידיו והניח תפילין ואחר אמר: באחרים נאמר שהם קיימו, בחזקיהו נאמר שהוא לימד. ומקשים, שהרי נאמר גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה', ופירש בקונטרס: 'מי נתלה במי? - קטן נתלה בגדול' ואם כן כיוון שאמרנו קיים כל שכן לימד, שאינו חשוב כל כך. משמע שמוכיחים שם מכאן שהמעשה גדול מהתלמוד. ויש לומר ששם כך פירושו: כיוון שאמרנו 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה' משמע שגם האחרים למדו כי אחרת איך הם יכלו לקיים. ומתרץ שהכוונה היא שאמנם כולם למדו אבל חזקיהו גם לימד. וללמד גדול מלעשות.
ודברי התוספות הללו קשים שכל הרואה בם יכיר וידע שמה שהקשו לרש"י - גם עבורם קשה, שהרי לפי תירוצם העלו את ההפך מהגמרא בקידושין שמשמע ממנו שתלמוד גדול והמסקנה שלהם היא שהמעשה עדיף מהלימוד לעצמו, ואם כן עוד היום תיקשה לדבריהם מה שהקשו לרש"י ז"ל.
והנראה לעניות דעתי ליישב שהתוספות מפרשים שמה ששאלו בגמרא תלמוד גדול או מעשה גדול היא בתלמוד של ללמד לאחרים, והעלו שם שהתלמוד גדול כיוון שהתלמוד מביא לידי מעשה.
וכך פירושו: 'תלמוד גדול' - שמלמד לאחרים, ובכך מביא את הרבים לידי מעשה כשמלמדם, ובזה גם הוא יעשה מעשה במה שמלמדם שאין לך מעשה גדולה מזו, ומדובר באדם שכבר למד כל צורכו אם יעסוק במעשה או יעסוק בלימוד אחרים. ולפי זה דבריהם טובים ונכוחים, ומתיישבים עם דברי הגמרא שאומרת שבמקרה של תלמוד שלומד לעצמו – מעשה עדיף.
'הבן יקיר', עמוד צ"ב-צ"ג, מוזיאון למורשת יהדות סוריה, ניו יורק, תשע"ו (2016)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד ירושלים בנויה, ואין אווירה יפה, אך עלייתם לשם שמים.
'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך' – דהיינו, שאם אומרים לי בני ביתי, קומה ונעלה בית אל, זו ירושלים - הייתי שמח לילך אחריהם, והטעם הוא שעל ידי העלייה 'עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים' - דהיינו שאנו עומדים ויושבים שם, נמצא שהעלייה היא סיבת הישיבה. ועל ידי הישיבה 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' - דהיינו שעל ידי הישיבה תהיה קיום והעמדה לארץ - ותהיה ירושלים בנויה ומשוכללת, ויהיה ישוב בארץ כעיר שהיא מחוברת יחדיו בבתים, ולא יהיה שם מקום חלק.
ומאחר שתהיה ירושלים בנויה ומחוברת בבתים, והבתים סמוכים זה לזה, לא יהיה אווירה כל כך זך ויפה, וכמו שכתוב בשלהי כתובות: 'מנין שישיבת כרכים קשה, שנאמר: 'ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים' - ומפרש רש"י: ישיבת כרכים קשה, שהכל מתיישבים ודוחקים ומקרבים הבתים זו לזו ואין שם אוויר כלל, אבל בעיר יש גנות ופרדסים סמוכים לבתים ואווירן יפה.
נמצא שהיושב בירושלים, ודאי לשם שמים מכוון. וזהו שאמר, שכיוון ש'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו', והיא מחוברת בבתים ואווירה אינה טוב כל כך, אם כן ודאי שאותם השבטים שבטי יה, שעולים ודרים שם, עדות יש לישראל, שכל עלייתם היא לשם שמים, להודות לשם ה', ולא לשם שום פנייה, חס ושלום, וממש זהו שאמר: 'ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה''.
'הבן יקיר', עמוד צ"ו-צ"ז, מוזיאון למורשת יהדות סוריה, ניו יורק, תשע"ו (2016)