בילדותו היה חקלאי ורועה צאן בכפרו סנבטיה, שמשמעותו בעברית שבת. בשנת תרפ"א (1921) נדד להרי סְמֶיין, שם העמיק בלימודו בחברת מלקסוץ' הנזירים היהודיים, במשך שמונה שנים.
בשנת תרפ"ט (1929) חזר לכפרו סנבטיה, ונשא לאישה את תקולה, בתו של מנהיגו הרוחני, קֶייס איילין. הוא שימשו, והיה יד ימינו בהנהגת הקהילה ובכל דבר שבקדושה. בשנת תרצ"א (1931) הוסמך על ידו לקֶייס.
קֶייס מנשה זמרו נלחם מלחמת חורמה במיסיונרים הנוצרים, שהגיעו אל כפרי היהודים. בהשפעתו נסגרה מרפאה ובית ספר של המיסיון, שפעלה בכפר דבת, שבאמצעותם ניסו לשכנע יהודים להצטרף אל הכנסייה.
בשנת תשל"ז (1977), לאחר שסוף סוף, מדינת ישראל פתחה את שעריה ליהודי אתיופיה, מנגיסטו היילה מריאם, שתפס את השלטון באתיופיה, ניתק את קשריו עם ישראל, ונחסמה דרך העלייה החוקית. קֶייס מנשה זמרו התנגד למסע העלייה לארץ ישראל דרך סודן, מפני סכנות הדרך, שחמורה הסכנה מאיסור, והעדיף להמתין לשעת כושר.
בשנת תשנ"א (1991) זכה ועלה לארץ ישראל, במבצע שלמה, והתיישב בעיר קרית גת.
בבואו לארץ זכה לכבוד, ממרן החכם עובדיה יוסף, שראה בו, רבם של יהודי אתיופיה. קֶייס מנשה זמרו לא שבע נחת מהתואר הזה, וקבל על חוסר הכרת מדינת ישראל בכל הקֶייסים. בארץ הוא פעל ליצירת אחדות בין העולים מאתיופיה, ובפרט בין בני העליות השונות, ונלחם לעלות את שארית 'ביתא ישראל', שעוד נותרו באתיופיה.
קֶייס מנשה זמרו נפטר ביום כ"ב תשרי תשנ"ט (1998) ומנוחתו כבוד בקרית גת.
אין בידינו כתבים מדברי תורתו, העלנו על הכתב, דברים שנאמרו משמו ע"י ילדיו, תלמידיו ומכריו.
