מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם משה נחמיה כהניו נולד לאימו ולאביו חכם משולם פייביש בשנת תקע"ז (1817) בקוסטיוקוביה (בלארוס).
גדל בתורה וביראה על ברכי אביו, חכם משולם פייביש. בשנת תקצ"ב (1832) נשא לאישה את בת הגביר אליהו הכהן, היה סמוך על שולחנו בעיירה פטרוביץ', והקדיש כל עתותיו ללימוד התורה. אחר נישואיו עבר לעיר וילנא, שם הסתגר באחד מבתי הכנסיות שבעיר, ושקע בלימוד כתביו של החכם חיים מוולוז'ין.
בשנת תקצ"ח (1838) חזר לפטרוביץ' והחל ושמש רב העיר. בשנת תר"ח (1848) עבר לעיר חסלביץ', לשמש רב העיר. הוא הקים בה ישיבה גדולה, אליה נהרו תלמידים רבים, מכל תחום המושב באימפריה הרוסית.
בשנת תרכ"ד (1864) זכה ועלה לארץ ישראל, והתיישב בעיר ירושלים. בשנת תרכ"ה (1865), אחר שנפטר חכם משה יהודה לייב זילברברג מקוטנא, התבקש ע"י רבני ירושלים, ובראשם חכם שמואל מסלנט, לשמש ראש ישיבת 'עץ חיים'. במשך השנים העמיד מאות תלמידים. הוא היה דורש בבתי הכנסיות בירושלים, ושימש נשיא 'חברת שערי חסד', שנוסדה על ידי החכם שלמה זלמן פרוש. בשנת תרכ"ז (1867) נאלץ לצאת את ארץ ישראל, בגעגועיו הרבים לירושלים, חיבר באוניה את קונטרס 'שאלו שלום ירושלים'.
בשנת תרל"ז (1877) אחר שחכם משה יהושע יהודה לייב דיסקין, עלה לארץ, והקים את ישיבת 'אוהל משה', נתעוררה מחלוקת סביב פירעון ההלוואה על רכישת חצר ישיבת 'עץ חיים' מקופת 'הוועד הכללי'. בשנת תרמ"א (1881) נתקנה תקנה ע"י עדת האשכנזים הפרושים, שכל תקנות והסכמות, שיתקן חכם משה יהושע יהודה לייב דיסקין, לא יחולו, אם לא קיבלו הסכמת שני ראשי העדה: חכם שמאול מסלנט, וחכם משה נחמיה כהניו.
חכם משה נחמיה כהניו נפטר ביום ח' בסיוון בשנת תרמ"ז (1887) ומנוחתו כבוד בהר הזיתים.
הוא חיבר חיבורים רבים, ובתוכם: 'ארץ חפץ' - הלכות תרומות ומעשרות; 'חוקות עולם' - הלכות כלאים; 'מי מנוחות' - הלכות שבת; 'נתיבות השלום' - שולחן ערוך אבן העזר וחושן משפט; 'שנת השבע' - הלכות שמיטה; 'נופת צופים' - הגדה של פסח; 'שפתי ישנים' - ענייני תפילה; 'שאלו שלום ירושלים' - תיאור חייהם של בני ירושלים בתקופתו. צוואתו נדפסה בסוף ספרו 'שפתי ישנים'.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שאהבת עם ה' לנחלת אבותיהם נטועה מימות עולם.
שלומי אמוני אחינו בני ישראל, הנדיבים והשועים בארצות פזוריהם, המעלים את ירושלים על ראש שמחתם, ונפשם כמהה לשמוע ממרחק, משלום אליהם שמה, ומפי כל עובר ושב, הלובש מלבוש ארצות המזרח, ידרשו, ישאלו, יחקרו, ויתחקו על צפוניה, על כל ענייניה, כי אהבת עם ה' אלה, לנחלת אבותיהם נטועה מימות עולם. וכמה פעמים ביום נזכירה ברגשי נפש בכל תפילה ותפילה, כי אהבה זו אהבה טבעית לבני ישראל, יסודתה בהררי קודש, מורשה לנו ממקור חוצבנו מאבותינו הקדושים, אשר חבבו מאוד את הארץ, וחביבה הארץ שהשתבח בה הקדוש ברוך הוא, והבטיחם עליה כמה פעמים בתורה, לתתה להם ולבניהם אחריהם לאחוזת עולם. ...
ובכל דור ודור התעוררו ויתעוררו רבים מזרע קודש, חכמים ויראים, גבירים ושועים, אבירי ישורון, וישליכו את נפשם מנגד, עזבו בתיהם, קנייניהם, ומחמדיהם, וכל אשר להם, למען השתטח על חורבות קברות אבותינו הקדושים, לחבק ולנשק אבניה.
חכם משה נחמיה כהניו , שאלו שלום ירושלים, הקדמה, עמ' 3-4, דפוס יואל משה סלומון, ירושלים, תרל"ח (1878) מתוך 'החכם היומי'
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שנתרבה היישוב, ומרבים לבוא, ונתיישבו באיזה קולוניות.
בזמנינו שנתרבה היישוב, תהילה לאל, ומרבים העם לבוא, ונתיישבו באיזה קולוניות, ומקווים אנו לו יתברך, שיתיישבו גם בעבר הירדן, וכמדומה גם בסוריה, יש הרבה בעל בתים, לכן עלינו לבאר את כל המקומות שחייבים מן התורה מדין הש"ס, ואיזה מקומות שחייבים מדרבנן.
חכם משה נחמיה כהניו , ארץ חפץ, ראש דבר, דף ג ע"א, דפוס יואל משה סלומון, ירושלים תרמ"ד (1884). מתוך 'החכם היומי'
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד ציון דורש אין לה, שלא דשו רבים בהלכות ארץ ישראל.
עיקר חיבורי זה והקודמים 'שנת השבע' ו'ארץ חמדה' הוא על מצוות התלויים בארץ, וזה על דרך מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'ציון דורש אין לה' - מכלל שחפצים דרישה כי הלכות אלו, עוד לא דשו בה רבים, הואיל ובחוץ לארץ, יש כמה דברים שאינו נוהג לגמרי, ובארץ ישראל, אף שהם מעיקרי הלכות נוהגים ומוכרחים, אך מיום שגלינו מארצנו, נהפכה לזרים נחלתנו, ורבות בשנים, אשר הייתה הארץ שממה לגמרי, מאין יישוב אחינו בני ישראל, ואף בזמן מושבותם כגרים נחשבנו בארץ, ודי אשר הניחו אותו להמציא דירה לטפיו, ולא להיאחז בנחלת שדה וכרם, ואולי נמצאו לפעמים איזה מעט שבמעט, שהיו להם נחלאות. ומטעם זה, לא עמלו בזה המחברים הראשונים לבאר היטב כראוי, וגם כי רוב המחברים ומפרשי השולחן ערוך היו בחוץ לארץ, ולזאת לא עסקו בזה, ולא חיבור על ידם חיבורים, וגם מרן המחבר, זיכרונו לברכה, סתם מאוד בעניין זה.
חכם משה נחמיה כהניו , חוקות עולם, הקדמה בקצרה, דף ז' ע"א-ב, דפוס יואל משה סלומון, ירושלים, תרמ"ו (1886). מתוך 'החכם היומי'
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שדורות שלפנינו, קבלו את השבת ואכלו מבעוד יום.
בעניין הדלקת הנרות, רבה הפרצה אצל המונים, בעוונותינו הרבים, ובפרט בעלי החנויות והאכסנאים, ובפרט ביום השוק, ועל פי רוב בעיירות הגדולות, יום השוק הוא יום שישי, ומגודל הטרדה, מתאחרים בהדלקת נרות, קרוב לחשיכה ממש. ... ובאמת בדורות הראשונים היו מקדימים הרבה, וכמבואר בפוסקים הראשונים והאחרונים, ואף באיזה משך בדורות שלפנינו, ספרו לנו, שדרכם היה לקבל שבת ולאכול מבעוד יום (אף שהוא קצת קולא לעניין תפילת ערבית, וכבר דיברו בזה), אשרי חלקם, ועתה איך נהפכה סירי הגפן, ואומרים: שלום שלום. מה זה הרעש?! עוד היום גדול. וטח עיניהם מראות. והוא רחום. ומי שיש בידו למחות, להיות כל איש שורר בביתו, להזהיר על זה, ולדבר בלשון רכה לעמו, עם הקודש, שלא ינקשו ולא יכשלו בזה.
חכם משה נחמיה כהניו , מי מנוחות, קיצור מהלכות שבת יום טוב, דף ט ע"ב, דפוס אברהם רוטנברג, ירושלים. מתוך 'החכם היומי'
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שפעת לבושם, כל איש ואיש כרצונו, באין מכלים דבר.
בני אשכנז לשונם כמו בחוץ לארץ, וכה הליכתם ולמלבושיהם כמו שהורגלו בארצות מולדותיהם בדור הקודם, רק מעט מהדרים, פה מכבר, לובשים על דרך בני ספרד בשינויים שונים. הספרדים לובשים בגדים רחבים ועל ראשם כובע אדומה, ובסודר יצנפו את ראשם, והחשובים (החכמים) נושאים גם סודר יקר על צוואריהם, עוד באופנים שונים. בדרך כלל, העיר ציון לא תדמה לשארי כרכים וערי אירופה, אשר שם ישים כל אחד עיניו על זולתו בדרכיו, במעלליו, בענייניו, בתפארת מלבושיו. לא כן בני ציון, כי אין איש משים ליבו לכל אלה, וברחוב אחד תראה שפעת המון אנשים ממדינות שונות, וחליפות שמלות למו, אלו מעוטפים בשמלות לבנות ומכוסים צעיפים, ואלה במעילים שחורים, אלה בבגדים אדמדמים ואלה בירקרקים, מדינה ומדינה כהליכתה, כל איש ואיש כרצונו, באין מכלים דבר.
חכם משה נחמיה כהניו , שאלו שלום ירושלים, שאלה ג', עמ' 7, דפוס יואל משה סלומון, ירושלים, תרל"ח (1878) מתוך 'החכם היומי'
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שרוצה לסכן נפשו לגדל כלב רע, מכים אותו מכת מרדות.
כל מכשול שיש בו איזה סכנה כמו סולם רעוע או כלב רע, מצוות עשה להיזהר ולהסירו ... וכל העובר על דברים אלה וכיוצא בהן, ואומר: מה אכפת להם לאחרים, אם אני רוצה לסכן נפשי, מכים אותו מכת מרדות, והשומר נפשו נזהר בהם, תבוא עליו ברכת טוב.
חכם משה נחמיה כהניו , נתיבות השלום, אורחות משפט, הלכות חובל, נתיב נב, הלכה י"ט, עמ' 72, קניגסברג, תרי"ט (1859). מתוך 'החכם היומי'