מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם ישראל זאב הלוי הורביץ נולד לאביו שמואל ולאימו בלומה בשנת תקל"ח (1778) בקאליב, שבהונגריה.
גדל בתורה וביראה ולמד מפי חכם יואב רבה, רב העיר סאנטוב, מחבר הספר 'חן טוב'. קיבל תורה מפי חכם יצחק אייזיק מקאליב, וראה בחכם משה סופר שרייבר, 'החתם סופר' מורו ורבו.
חכם ישראל זאב הלוי הורביץ נשא לאישה את מרת לאה קריינדל, בתו של מרדכי מאוהלי, ונולדו להם בן אחד, חכם מרדכי יצחק אייזיק הלוי, ושלוש בנות: סימא, מרים, רבקה-דבורה. עם נישואיו עבר להתגורר באוהלי, היה סמוך על שולחן חותנו, והתפנה כולו ללימוד תורה. הוא שימש ראש ישיבה בעיר אוהלי, ובשנת תקע"ו (1816) התמנה לדיין. לבקשת רב העיר, חכם משה טייטלבוים, ה'ישמח משה', קיבל על עצמו לשמש אב בית הדין.
בשנת תרט"ו (1855), נפטר אשתו, מרת לאה קריינדל, וחכם ישראל זאב הלוי הורביץ, החל בהכנות לעלייה לארץ ישראל. כחלק מהכנותיו, חיבר והוציא לאור את הספר 'ארץ חמדה'. הספר היחידי, מבין ספריו הרבים, שהסכים להדפיס בחייו. בשנת תרט"ז (1856) עזב עם משפחתו את העיר אוהלי, ובשנת תרי"ז (1857) זכו ועלו לארץ ישראל. ראשית, שהו בעיר יפו, ולאחר מכן התיישב בעיר טבריה.
חכם ישראל זאב הלוי הורביץ נפטר ביום י"ח בסיוון בשנת תרכ"א (1861) ומנוחתו כבוד בעיר טבריה.
הוא הותיר אחריו חיבורים רבים. בשנת תרט"ז (1856) יצא לאור בחייו, ספרו 'ארץ חמדה'. בשנת תרמ"ב (1882) יצא לאור הספר 'נחלה לישראל' - דרושים על ארץ ישראל. בשנת תרצ"ז (1937) יצא לאור הספר 'נחלה לישראל' - כרך ב', דרושים לחגים. בשנת תשנ"ח (1998) יצא לאור שו"ת 'בית ישראל'. בשנת תשס"ג (2003) יצא לאור הספר 'בית מנוחה' - מסכת שבת ו'קדושת יום טוב' - ממסכת ביצה. בשנת תשס"ד (2004) יצא לאור הספר 'גאל ישראל' - הגדה לפסח, ו'לקחת מוסר' - על התורה.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד אם יבקשו תורה רק מדומה למלאך ה', תורה מה יהא עליה.
והנה יש בני אדם, שאינם רצונם כלל לשמוע בתורתן של אחרים, לא מפיהם ולא מכתבם וייסודם, על פי מאמר הגמרא בחגיגה ט"ו ע"ב: 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות - יבקשו תורה מפיהו, ואם לא - אל יבקשו תורה מפיהו'. ולכאורה, הדין עמהם, והטיבו אשר דיברו. אבל באמת, אחר עיון, קצת טעות הוא בידם. אן כדבריהם, שהבינו המאמר כפשוטו, אם כן, תורה מה תהא עליה? אם לא ילמדו, רק אצל הרב כזה, שהוא דומה למלאך ה'. וידוע הוא ונראה בעליל, שהרבנים כאלה הם מועטים, ובפרט בזה הזמן, אם כן פסקה תורה מישראל. ...
ומעתה יש לנו ג' מדרגות במלמדי תורה לאחרים: א - מה שאמרנו: 'לבקש תורה מפיהו'; ב - גם אם אינו במדרגה זו, אל תטעה לומר, שאין צורך ללמוד ממנו. על זה אמרו: 'עשה לך רב', אף על פי שאינו בערך גדולת הנזכר לעיל, ו'איזהו חכם? – הלומד מכל אדם', ובלבד שהרב ההוא ילך, על כל פנים, בדרכי טובים וישרים. ... ג - מן הרב הלומד, דהיינו, באם אינו הולך בדרך טובים וישרים, שכתבנו בשם הרמב"ם, אצל רב כזה, באמת אינו ראוי ללמוד.
נחלה לישראל וארץ חמדה, הקדמה, דף כ-כ"ב, הרב אהרון אברהם סלאטקי, ירושלים, תשכ"ט (1969).
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד אפילו יהיה בקצה השמים, בשפל המדרגות, משם יקבצך.
'אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך' - ולכאורה, מה הגדולה כלפי שמיים, וכי יש נפקא מינה, אם יהיה בקצה השמיים או באמצעיתו?! - ויש לומר שזה 'השמים' - היינו שם ה' כמו שכתוב בנדרים דף צ ע"ב, שאישה אומרת לבעלה: 'השמים ביני ובינך' - וכתבו המפרשים, שפירושו שם ה', ועל פי זה, אפשר כאן: רוצה לומר, אפילו אם יהיה, חס ושלום, בשפל המדרגות, התכלית הקצה, מוקצה ומובדל מה', וזה שאמר: 'בקצה השמים' - אף על פי כן, 'משם יקבצך ה' 'כי לא ידח ממנו נידח'.
נחלה לישראל וארץ חמדה, פרק א', דף לה, הרב אהרון אברהם סלאטקי, ירושלים, תשכ"ט (1969).
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שאסור להכשיל מומר באיסור, שנענש על כל עבירה.
מומר, אף על פי שחטא, ישראל הוא, שנאמר חטא ישראל. והנה קיים לנו בכל מקום שאסור לישראל להושיט למומר דבר איסור לאכול, שלא יעבור על 'לפני עיוור לא תתן מכשול'.
והנה אם זה מכשול לפני מומר, מסתמא הוא נענש על אכילת איסור. כי איך יקרא איסור, על מי שאינו נענש על הדבר. הגם שמומר הוא, ועבר על כל עבירות שבתורה, אף על פי כן, ניתן עוון על עוונו, וגם על אותן עברות, שעובר אחר כך, נענש עליהם, ומשום כך אסור לישראל להכשילו.
וממילא נשמע, מי שעונשים אותו על עבירות, אם מקבל עונשו, ונזדכך בייסורי גיהנם, אז 'ורפא לו', ובא אחר-כך לעולם הבא, ומקבל חלקו בעולם הבא, שכולו טוב.
נחלה לישראל וארץ חמדה, פרק א', דף לג, הרב אהרון אברהם סלאטקי, ירושלים, תשכ"ט (1969).
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שלפעמים, המחשבה נעלה מגוף המעשה, שאין לה גבול.
אפשר לפרש מה שכתוב בזמירות לשבת קודש: 'נחלת יעקב יורש, בלי מצרים נחלה, ויכבדוהו עשיר ורש, ותזכו לגאולה, יום שבת אם תשמרו, והייתם לי סגולה'. - כי המחשבה לפעולה טובה נתעלה לפעמים, יותר מגוף המעשה הטוב בפועל, כי יכולה להיות בלי גבול ושיעור.
וזה שאמר: 'נחלת יעקב' - דהיינו: ארץ ישראל 'יורש בלי מצרים נחלה' - כלומר במחשבה שחושב לעלות לארץ ישראל יכולה להיות נחלה בלי מצרים - דהיינו: בלי גבול, מה שאין כן במי שכבר עלה בפועל, שהוא בגבול וערך. ושבת גם כן כך, כי יכולים לכבדו 'עשיר ורש' שווה, ועל ידי זה תתקרב גאולה לעולם. כי שמירת שבת כראוי יקרב הגאולה כידוע, ואיך אפשר, שעשיר ורש יכבדו שבת כראוי שווה, אם לא במחשבה. ... שאולי במעשה בפועל, אי אפשר, שעשיר ורש יכבדו שבת כראוי בשווה, כי דל אין ידו משגת, מה שאין כן במחשבה.
נחלה לישראל וארץ חמדה, פרק ב', דף לח-לט, הרב אהרון אברהם סלאטקי, ירושלים, תשכ"ט (1969).
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד לקרב עבד הבורח מאדוניו, להכניסו לדת ישראל.
'לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר ינצל אליך מעם אדוניו. עמך ישב בקרבך, במקום אשר יבחר, באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו' – היות שברח מאדוניו, מחמת שסבל ממנו ייסורים, ואלמלא זה לא היה בורח כי עושה בהפקר נוח לו, והנה אם גם בארץ ישראל, יהיה לו תואר עבד, הלא גם שלם לא נמצא הרבה בני אדם שהיו מרחמים על העבד על פי הטבע ... אם כן, סוף סוף, העבד הזה נשאר במבוכה גדולה: אם יישאר עבד - 'והא-לוהים ירחם על הנרדף, ואמרו במדרש: אפילו מדרש רשע, ועבד זה נרדף מאדוניו, והוא 'רחמיו על כל מעשיו' כתוב, על כן הגיע תורה לסוף דעת צער העבד.
לזה אמרה: 'עמך ישב' - ולכאורה, הוא מיותר, שהרי כבר אמרה 'לא תסגיר' אבל זה 'עמך ישב' – בא לומר: לעשות אותו בן חורין, להכניסו לדת ישראל. ובאמת גר זה עדיף מגר העולם.
נחלה לישראל וארץ חמדה, פרק ו', דף לח-לט, הרב אהרון אברהם סלאטקי, ירושלים, תשכ"ט (1969).
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שאין מעשה טוב גדול מישיבת ארץ ישראל.
אין לך בכל המצוות, מצווה שיהיה נוהג, בכל מקום ובכל זמן, ובכל עת ובכל שעה, ובכל רגע, ביום ובלילה, בין ער בין ישן, כמצוות ישיבת ארץ ישראל, ואין לך מעשה טובה גדולה מזה. נמצא שיש לנו מקום כאן לקנות שלמות, ולדבק בו יתברך, בכל עת ורגע, על ידי ישיבתנו בקודש. אבל בעוונותינו אין איתנו, אבל לזה צריך רחמים וחיזוק מאת ה' הטוב ברוך הוא.
נחלה לישראל וארץ חמדה, פרק י"א, דף פ, הרב אהרון אברהם סלאטקי, ירושלים, תשכ"ט (1969).