מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם חיים משה אמריליו, נולד לאימו ולאביו חכם שלמה אמריליו בשנת תנ"ח (1698) בשאלוניקי העות'מאנית.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם שלמה אמריליו, מחבר הספר 'פני שלמה', ובישיבת החכם יוסף דוד, מחבר הספר 'לחם הפנים'. כבר בצעירתו, עסק בהוראה ושימש כדיין, ובשנת תע"ד (1714) החל לכתוב פסקי הלכה.
בשנת תפ"ב (1722) החל למלא את מקום אביו, כנושא הדרשה בערב שבת בבית הכנסת 'תלמוד תורה', וכגזבר הממונה על אספקת תכריכי מת מצווה. לאחר פטירת אביו, החליטו פרנסי העיר שראוי לתת משרות אלו לתלמיד חכם מבוגר יותר. מאז, הקדיש חכם משה את מרצו בעיון בהלכה ופוסקים ובהוראה, עד שנעשה לאחד מגדולי התורה בעירו ובמדינתו. ארבעת אחיו: יוסף, שמואל, אהרן ואברהם, התפרנסו ממסחר ותמכו בפרנסתו.
בשנת תפ"ד (1724) פרצה מגיפה בשאלוניקי, שאילצה אותו לברוח לעיר אחרת באופן זמני. אימו נפטרה בשנת תפ"ו (1726), וכעבור זמן קצר נפטר בנו הבכור, יעקב. גם הוא חלה וסכנה נשקפה לחייו, ונוסף לשמו השם 'חיים'.
בשנת תק"ב (1742) הוציא לאור בשאלוניקי את ספרו 'דבר משה' - שו"ת.
בחודש כסליו שנת תק"ח (1748), לקראת אירוסי בתו, התפרצה שוב מגיפה בשאלוניקי, ותוך זמן קצר מתו אשתו ושתי בנותיו. בעקבות האסונות הקשים והתכופים שפקדו אותו, פרש חכם חיים משה אמריליו מצורכי ציבור. עוד באותה שנה חלה, וגם הוא כעבור מספר ימים נפטר מן העולם.
חכם חיים משה אמריליו נפטר ביום כ"ג בסיון בשנת תק"ח (1748).
לאחר פטירתו, יצא לאור בשאלוניקי בשנת תקט"ו (1755) הספר 'הלכה למשה' - על 'משנה תורה' לרמב"ם, ובשנת תקי"א (1761) יצא לאור הספר 'יד משה' - דרשות. הותיר אחריו בן צעיר, החכם שמואל אמריליו.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד טובים השניים שהם שותפים, ואינם נפרדים זה מזה.
'טובים השנים מן האחד' - דהיינו כיששכר וזבולון, שזה יתעסק בסחורה וזה בתורה. והיינו דווקא באופן זה הם טובים, 'אשר יש להם שכר טוב' - דהיינו התורה, 'בעמלם' - שזה עוסק וזה לומד. 'כי אם יפלו, האחד יקים את חברו' - כיוון שהם שותפים ואינם נפרדים זה מזה. אבל אם בא עם הארץ, ונתן לתלמיד חכם סך מה כדי לקנות ממנו התורה שלמד כבר, לא עשה ולא כלום, שכיוון שכל אחד הלך לדרכו, הנה אותם מעות שלקח התלמיד חכם אבדם או אכלם ושוב אינו יכול עוד ללמוד.
וזהו שכתוב: 'ואילו האחד שיפול' - דהיינו האחד המיוחד שהוא התלמיד חכם, כיוון שאינם שותפים, עתה שהעם הארץ הלך לדרכו, 'ואין שני להקימו'. או אף העם הארץ גם אם יפול - אין שני, שהוא התלמיד חכם, להקימו, כיוון שעתה אין לו זכות תורה, אם אומנם כאשר הם שותפים זה לומד וזה מתעסק, זכות התורה מגינה ומצילה לשניהם, שהמחזיק הוא כלומד עצמו.
כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'שמח זבולון בצאתך' - שאפילו בעת יציאתו לסחורה היה שמח, שהיה מובטח שיצליח בזכות התורה, מה שאין כן כשאינם שותפים.
חכם חיים משה אמריליו, יד משה, דף ט עמו' ב, דפוס בצלאל אשכנזי, שאלוניקי, תקי"א (1751). מתוך 'החכם היומי'
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שלוש מעלות גדולה, הזוכה לישיבת ארץ ישראל.
נודע בשערים ורגיל בפי החכמים, כמה גדולה מגיע לזוכה לישיבת ארץ ישראל. איש או אשה מהנה אותם, אם זכה לשבת בתוכה זמן הרבה, במיטב הארץ, ולבסוף זכה לקבר בארץ. ושלוש מעלות זו למעלה מזו מצאנו בה ... והיינו משום שאוויר ארץ ישראל הוא קדוש, ומזכה את האדם המצוי שם. טעם שני - על תכלית שנות המשיח ותחיית המתים, שמתיה חיים בתחילה. שלוש - שהמת בחוץ לארץ יש לו שתי מיתות, פירוש דין חיבוט הקבר, מה שאין כן הקבור בארץ ישראל שאין לו חיבוט הקבר.
חכם חיים משה אמריליו, יד משה, דף קד עמו' א, דפוס בצלאל אשכנזי, שאלוניקי, תקי"א (1751). מתוך 'החכם היומי'
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שאינו ראוי ליתן את התורה, אלא למחזיקים בעמוד החסד.
מה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם 'ואעשך לגוי גדול' - לא בא להבטיחו על ריבוי עם לבד, אלא כך אמר: אותה אומה שכתוב בה 'מי גוי גדול' - דהיינו אומה שעתידים לקבל התורה, שהם גדולים במעלה, אותה אומה אני מעמיד ממך. והטעם שזכו בני אברהם לכך, לקבל התורה יותר משאר אומות, על פי מה כתוב בפרק ראשון של מסכת סוטה: 'התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים'. ופירשו המפרשים הטעם, ששורש התורה למעלה נאצל ממידת חסד, וכמו שכתוב: 'ותורת חסד על שלשונה', וכן הוא אומר: 'מימינו אש דת למו' - שהימין הוא מדרגת החסד, ולפיכך תחילתה וסופה גמילות חסדים, ללמד ששורשה בוני למעלה על מידת החסד. וזהו שאמרו לקמן שמות רבה פרשה ל, כתוב: 'באורח צדקה אהלך' - אמרה התורה איני מהלכת אלא בדרכם של עושי צדקה וחסד. כלומר, שאינה מתקיימת אלא בבעלי גמילות חסדים. ומטעם זה אינו ראוי ליתן התורה אלא לזרע אברהם, המחזיקים בעמוד החסד והצדקה', מה שאין כן שאר גוים שאינם בני רחמנים בטבע. יעויין שם.
חכם חיים משה אמריליו, יד משה, דף ט עמו' ב, דפוס בצלאל אשכנזי, שאלוניקי, תקי"א (1751). מתוך 'החכם היומי'
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד רמז לעיקרי אמונה במה שאומרים 'צדקתך' במנחה של שבת.
כתבו האחרונים, זיכרונם לברכה, שעיקרים שצריך האדם לקבל הם אותם השלושה המפורסמים: מציאותו יתברך, ותורה מן השמים, והשגחת שכר ועונש. ואפשר שזהו מה שסדרו רבותינו זיכרונם לברכה לומר במנחה בשבת, שהיא צידוק הדין: 'צדקתך כהררי א-ל משפטיך תהום רבה', 'וצדקתך א-לוהים עד מרום, אשר עשית גדולות א-לוהים מי כמוך', 'צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת'.
'צדקתך כהררי א-ל' - היינו שכר ועונש, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'משפטיך תהום רבה'. ומציאותו יתברך - רמוז בפסוק השני, באומרו 'א-לוהים מי כמוך'. ותורה מן השמים - בפסוק השלישי: 'ותורתך אמת'. וכתב הרב 'בינה לעיתים', זיכרונו לברכה ... שבשלושה יסודות הללו חטאו ישראל בעגל, ולמען חקות בליבם אמונת השורשים האלה, לבל ישובו לכסלה, רצה שיעשו פועל עצום ונורא, בו יחקקו באופן נפלא, וזכרם לא יסוף מליבם, והוא מעשה המשכן, שנצטוו בו בשלושה כלים עיקריים: מנורה ושולחן וארון - שהוראתם מבוארת ומכוונת אל זה. יעויין שם.
חכם חיים משה אמריליו, יד משה, דף סח עמו' א, דפוס בצלאל אשכנזי, שאלוניקי, תקי"א (1751). מתוך 'החכם היומי'
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שזכה אברהם לזקנה, שהיה שותף בברייתו של עולם.
כמה וכמה טובה מעלת גומלי חסדים טובים, בפרט המקרב את הרחוקים ומגייר גיורים, שהוא תופס אומנותו של הקדוש ברוך הוא, שברא את העולם בחסד וברחמים, כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' - אלו הגרים שגיירו, ללמדך שכל מי שהוא מקרב את הגוי ומגיירו, כאילו בראו. וכן יש במדרש על פסוק: 'ברוך אברהם לא-ל עליון קונה שמים וארץ'. אמר רבי יצחק: היה מקבל העוברים ושבים, ומשהיו אוכלים ושותים, היה אומר להם ברכו ברוך א-ל עולם שאכלנו משלו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני, לא היה שמי ניכר לבריותיי, ודברת אותו בבריותיי, מעלה אני עליך כאילו אתה שותף עמי בברייתו של עולם, זהו שכתוב: 'קונה שמים וארץ'. ונראה שמשום כך זכה אברהם אבינו, עליו השלום, לזקנה, מעין מה שכתבו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'ואחרי כן קבר אברהם', זהו שכתוב 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים' - זה אברהם, שנאמר: 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה'. עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: אני אומנותי גמילות חסדים, תפסת אומנותי, בוא ולבוש לבושי, ואברהם זקן בא בימים'.
חכם חיים משה אמריליו, יד משה, דף קא עמו' א, דפוס בצלאל אשכנזי, שאלוניקי, תקי"א (1751). מתוך 'החכם היומי'