מקצת שבחו

מקצת שבחו


פרופ' יעקב מנחם שויקה נולד לאמו ולאביו חכם אהרון שויקה, בשנת תרצ"ו (1936) בקהיר במצרים.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם אהרון שויקה, מייסד ישיבת 'אהבה ואחווה' בקהיר, ובנו של חכם יעקב מנחם שויקה, מחבר השו"ת 'הלכה למעשה', רבה של ארם צובא. למד בתלמוד תורה, וכשבגר למד בגימנסיה הצרפתית בקהיר. במקביל למד בישיבת 'אהבה ואחווה', שם למד מפי הראשון לציון חכם עובדיה יוסף.
בשנת תשט"ז (1956) נחשד אביו בפעילות ציונית, ובטרם נעצר, ברח ממצרים בדרכון מזויף, והגיע לברוקלין בניו-יורק, ובעוד משפחתו נותרה מאחור במצרים. לאחר מבצע סיני, גורשה משפחת שויקה לנאפולי באיטליה. משם הגיעה לארץ ישראל. פרופ' יעקב מנחם שויקה החל ללמוד מתימטיקה באוניברסיטה העברית. בשנת תשכ"ב (1962) סיים לימודי תואר שני, והתגייס ליחידת האיסוף המרכזית בחיל המודיעין. בשנת תשכ"ה (1965) השתחרר מצה"ל בדרגת סרן, והחל את לימודי הדוקטורט באוניברסיטה העברית. בשנת תשל"א (1971) לאחר סיום לימודיו, הצטרף ללמד באוניברסיטת בר אילן, לימים שימש בה פרופסור מן המניין.
בשנת תשל"ד (1974) עמד בראש פרויקט שו"ת בר אילן – מאגר מידע ממוחשב של כתבים תורניים בדגש על ספרות הלכתית. בשנת תשמ"ו (1986) השלים את גרעינו העיקרי של הפרויקט.
בשנת תש"מ (1980) הוציא לאור יחד עם אחיינו, חכם חיים סבתו את ספרו של אביו 'מנחת אהרן'.
בשנת תשמ"ג (1983) שימש יועץ ראשי למחשוב מערכת האנציקלופדיה העברית. בשנת תשמ"ח (1988) היה החוקר הראשי של פרויקט 'רב-מילים' לבלשנות חישובית, ועמד בראש המערכת של סדרת מילונים לעברית.
בשנת תשס"ה (2005)  עמד בראש פרויקט המחשוב של גניזת קהיר, בתפקיד זה שימש עד שנת תשע"ו (2016). הוא זכה בפרסים רבים, שימש בפעילות ציבורית, והיה חבר הנהלת המרכז למורשת ארם צובא.
פרופ' יעקב מנחם שויקה נשא לאישה את מרת שרה ונולדו להם שמונה ילדים.
פרופ' יעקב מנחם שויקה נפטר ביום כ' בסיוון תש"פ (2020). הוא אומנם לא נסמך כחכם השלם אך זכות מפעליו הרבים להפצת תורתם של חכמים עומדת לו, לדור ודור. לאחר פטירתו, יצא לאור, בידי בנו, ד"ר רוני שויקה, מהדורה שלישית של ספרו 'ואל מעלת אבותם ישובו' - מנהגי קהילת קודש 'אהבה ואחווה'.

לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שסידורי התפילה הטמיעו מנהגי עיראק, והלוא אל תיטוש
מנהגים שהולכים ונעלמים מחמת מיזוג הגלויות, שהתחדש ברוך ה', עם העליות הגדולות מהמזרח לארץ ישראל, שלא פעם היה כרוך בניתוק שרשרת הדורות, כשהבנים לא הכירו ולא שמרו בלבם מורשת אבותם, ואף תרם לכך לא מעט החינוך בישיבות התיכוניות, ובישיבות ההסדר, שהיה תמיד לפי מנהגי אשכנז או "ספרד", ובכל מקרה לא כמנהגי הספרדים. כך קרה שקהלים ספרדיים רבים בארץ ישראל אמצו, מבלי משים וללא כוונה מודעת, מנהגים אשכנזיים רבים. בנוסף, הושפעו קהלים אלה, משטף הסידורים והמחזורים הבבליים, מבית מדרשם של 'תפילת ישרים' ... והם שימשו באופן כמעט בלעדי את ציבור שומרי האמונים, והפיצו והטמיעו את מנהגי עיראק בקרב המתפללים מכל הקהילות, ואפילו בניי שיחיו, אינם מודעים תמיד למנהגינו או לפחות לחלקם, והלוא: 'אל תיטוש תורת אמך', כתוב.
ואל מעלת אבותם ישובו, פתח דבר, עמ' 9, ירושלים, תש"פ (2020)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד שמגיע לגיל חינוך, קונה לו אביו טלית ממשי
מעולם לא שמעתי בקהלנו על מישהו, שהיה מברך על טלית קטן, ומעטים מאוד, אם בכלל, לבשו טלית קטן. ... כאשר הילד מגיע לגיל חינוך, כבן שש כבן שבע, אביו קונה לו טלית, לרוב ממשי, עם שקית מרוקמת לטלית - קורצ'ה, ומיום זה ואיך הוא מתפלל כל ימיו, שחרית ומוסף, בטלית. וכשמגיע לגיל מצוות, קונה לו האב, בנוסף לתפילין, טלית צמר.
ואל מעלת אבותם ישובו, ימי המעשה, סע' ב-ה, עמ' 11, ירושלים, תש"פ (2020)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד לחזן שינמיך קולו ב'מודים אנחנו לך', שלא להפריע לקהל
כשהיה אבא, זיכרונו לברכה, בהיותו חזן, מגיע בחזרת העמידה לקטע 'מודים אנחנו לך', היה אומר קטע זה בלחש, כדי לא להפריע לקהל, שאומר באותה עת 'מודים דרבנן', והלא שני קולות אינם נשמעים, וחוזר לקרוא בקול רם, בהגיעו לסופו: 'הטוב כי לא כלו רחמיך'.
ואל מעלת אבותם ישובו, ימי המעשה, סע' יב, עמ' 13, ירושלים, תש"פ (2020)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שבשעת ברכת הכוהנים, מתאספים כל צאצאיו תחת ידיו
בשעת ברכת כוהנים, מתאספים כל ילדיו ונכדיו של המתפלל, גדולים וקטנים, הנמצאים בבית הכנסת, תחת טליתו, כידיו של האב/הסב פרושות על ראשיהם, ונשארים שם בדממה כל זמן הברכה, ובסופה מנשקים אחד אחד את ידו.
ואל מעלת אבותם ישובו, ימי המעשה, סע' יד, עמ' 13, ירושלים, תש"פ (2020)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שאין מנהגינו כלוחות הקובעים זמני ההדלקה בירושלים
לוחות הזמנים בירושלים קובעים את הדלקת הנרות בערב שבת לארבעים דקות לפני השקיעה, כידוע. הקביעה הנהוגה אצלנו היא של שמונה-עשרה דקות לפני השקיעה, וכך אנו ממשיכים לנהוג עד היום גם בירושלים. ואבא, זיכרונו לברכה, אמר לי מספר פעמים, שגם זמן זה אינו מסיני, ותוספת שבת היא בכלשהוא, וגם תוספת של חמש דקות, לפני השקיעה, אם יש צורך בכך, מספיקה.
מנהגנו מאז ומתמיד, ועדיין כך הוא, לברך על הדלקת נרות שבת, לפני ההדלקה, ולא עלה על דעתנו כלל, שיש כאלה הנוהגים לברך לאחר ההדלקה.
ואל מעלת אבותם ישובו, וביום השבת, סע' א-ב, עמ' 13, ירושלים, תש"פ (2020)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שמזמינים נכבדי הנוכרים במעמד הוצאת ג' ספרים
ביום שבו מוציאים שלושה ספרי תורה כחובת היום, והדבר הלא נדיר למדי, היו נוהגים בחלב להזמין את נכבדי העיר הנוכרים, לחזות במעמד הנשגב של פתיחת ההיכל, הוצאת שלושת ספרי התורה, ומסירתם למוליכי הספרים, שהיו עומדים בשורה, מתוחים ללא זיע, והרב היה אז מרעים בקולו, בתוך השקט הגדול שבקהל, וקורא בחגיגיות רבה קטע המתחיל בפסוק: 'מי לא יראך מלך הגויים' ... והיה הקהל מזדעזע, וכולו כולל הנוכרים שבתוכו, כמעט קט, והוא כורע ומשתחווה ... וראיתי במקומות מסוימים בירושלים, שמנסים להחיות מנהג זה, ואף אני בעוניי, ניסיתי זאת בבית הכנסת שבו אני מתפלל, אלא שבימינו, אין מי שיקרא ויזעזע, ואין מי שישמע ויזדעזע.
ואל מעלת אבותם ישובו, וקרא בו, סע' ג, עמ' 27, ירושלים, תש"פ (2020)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד לחלק דמי פורים לקטנים ולנערים, ומשחקים בקלפים
בפורים, לא נהגנו להתחפש כלל, לא קטנים ולא גדולים, לא נשים ולא גברים, למעט אולי מסכת פנים צבעונית ולפעמים מפחידה מקרטון קשיח, שהיו הנערים שמים מדי פעם, ומסלקים אותה לאחר זמן. לעומת זאת נהגנו בדמי פורים, כאשר המבוגרים נותנים דמי פורים לקטנים ולנערים, אם בצורת כסף ממש, ואם כצעצועים או מתנות אחרות. בליל פורים נהגה המשפחה המורחבת כולה להתכנס יחד, לחלק לקטנים צעצועים ודמי פורים, תוך שירה וחדווה, ולבסוף מתאספים כולם, גדולים וקטנים, למשחק קלפים.
ואל מעלת אבותם ישובו, חנוכה ט"ו בשבט ופורים, סע' ה-ו, עמ' 40-41, ירושלים, תש"פ (2020)