מקצת שבחו

'שים שלום טובה וברכה ... צדקה ורחמים' - מפני מה נסמך זה לזה? כל מי שעושה צדקה, מן השמים מרחמים עליו, וכל העושה צדקה עושים שלום בפמליה של מעלה ובפמליה של מטה שנאמר: 'או יחזיק במעוזי, יעשה שלום לי, שלום יעשה לי - נמצא הנותן צדקה מטיל שלום בין העני ובין הקדוש ברוך הוא, שלא יהא העני מתרעם על בוראו, והוא השלום האמור כאן.
ועל דרך הקבלה. כל הנותן צדקה, גורם שיורד שפע רב לעולם, לפי שבעליונים משפיעים אלו לאלו, עד שמגיעים לתחתונים. והתחתונים משפיעים לאלו, ואם לא השפיעו, גורמים שלא ירד שפע לעולם. אלא כשם שהרב משפיע, כך יהיה תלמיד משפיע, ודיו לעבד להיות כרבו.

דע כי סיבות האדם בעולם הזה, אלא לעשות הטוב וגמילות חסדים, כדי לזכות נפשו ולהשלימה במצוות. ואם גרמו העוונות על אותו הדור, אין הדין מתחיל אלא מן הצדיק. ולמה מן הצדיקים תחילה? - כי הצדיק השלים נפשו ונשאר זכאי, ואם תבוא הפורענות על הרשעים, שמא יצטער על בריותיו של הקדוש ברוך הוא, ויוצא מדעתו. ולכך הוא מת תחילה, שמא ואולי, ויראו הרשעים במיתת צדיקים הללו, ואמרו בליבם: ומה אלו שהן גדולי הדור, וחכמים גדולים, וצדיקים ממנו, המית אותם ה' יתברך, אנו על אחת כמה וכמה, ואז חוזרים בתשובה. כי אין הקדוש ברוך הוא חפץ במיתתם של רשעים, אבל במיתת הצדיקים חפץ, מטעם שאמרנו.

התורה והנפש העליונה רוחניים. ולא יהיה האדם שלם במעשיו, אלא אם הוא בעל תורה ונפש חכמה כנודע. ולכך הוא מתעלה מעט מעט, ותתחדש נפשו על ידי עשיית המצוות. ...
וכשם שאין הנפש מתחדשת אלא על ידי עשיית המצוות, כן אין התורה מתווספת, אלא על ידי למידה והגייה יומם ולילה. ולמה אין התורה נוספת אלא במעט מעט? - אלא לפי שהיא חכמה נפלאה, ולכך הייתה גלויה ונסתרת.

משה רבינו, עליו השלום, ביאר לנו בתורה, כי עתידים ישראל אחר שלוותם, שיתפזרו בכל קצות הארץ, ולהיות בשפלות ודלות כהיום הזה, ואחר כך עתיד השם יתברך לקבץ אותם. הוא מה שאמרנו לעיל מפסוק זה: 'ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-להיך שמה'. ואם תאמרו שמא, חס ושלום, תטבעו בין האומות, אני מוציא אתכם. הוא מה שאמר: 'אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך ה' א-להיך'. והוא מה שאמר הנביא על זה: 'וקבצתי אותם, אחד מעיר ושניים ממשפחה' - כלומר אפילו לא נשתייר אלא אחד מאותה עיר שהייתם בה, ואפילו שניים ממשפחה, אני מקבץ אותם. וכן ישעיה אומר: 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים, וישתחוו לה' בהר הקודש בירושלים'.
'והיה ביום ההוא' - זה יום קבוץ גליות. 'יתקע בשופר גדול' - זה השופר הוא של איל יצחק, והוא של ימין - סוד חסד. ושל שמאל - והוא הקטן, כבר נתקע בה בהר סיני, שכתוב: 'ויהי קול השופר הולך וחזק'. ומפני מה בהר סיני נתקע בשופר קטן, ובקיבוץ גליות עתיד להיתקע בשופר גדול? - מפני שבהר סיני היו מקובצים יחד, ולא היינו צריכים לשופר גדול, אבל בקיבוץ גלויות, לפי שמפוזרים הם בכל הארצות, ואינם מתקבצים על ידי אותו קול. כך מצאתי.

'שומע תפילה, עדיך כל בשר יבואו' - ראש המקרא משמעו לשון יחיד, באומרו 'תפילה', ולא תפילות. 'עדיך כל בשר יבואו' - משמע לשון רבים. מה הטעם? מלמד שתפילת היחידים - מעיינים עליה, אם היא כשרה להיכנס לפניו יתברך, לכך נאמר: 'שומע תפילה'. אבל תפילה הציבור אמרו: 'עדיך כל בשר יבואו' - שהיא מתקבלת לפניו, בלי ספק. מנין? - שכתוב: 'ישמע האל ויענם' - רוצה לומר: ישמע את תפילתם של רבים, ואז יענה אותם.
וכותב על זה רבי דוד בן כבוד מורנו רבי יוסף, זכותו לחיי העולם הבא, וזו לשונו: תפילת הצבור אין כל ממונה וכל שוער יכול לעכב. אלא שהצבור מתפללים - תפילתם מתקבלת על כל פנים. ...
ומנין שאין מקטרג, ולא מערער, ולא שטן בצבור? שכתוב: 'ויקץ יעקב משנתו ויאמר - סופי תיבות צבור, ונתעלמו אותיות שטן. ומנין שתפילת הצבור נשמעת? – שנאמר: 'כה' א-להינו, בכל קראנו אליו', ואפילו היו בהם חטאים, שנאמר: "פנה אל תפילת הערער, ולא בזה את תפילתם' - ראוי לו לומר את תפילתו, אלא מאחר ששתף עצמו עם הצבור, נענו כולם החטאים והזכאים.