מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם אברהם פטאל הלוי נולד לאמו רחל ולאביו חכם משה בחודש שבט תר"נ (1890), בארם צובא, שבסוריה. עיקר תורתו למד מפי חכם מרדכי עבאדי וחכם ניסים הררי, ולפרנסתו עסק בהוראת תינוקות של בית רבן.
בשנת תרס"ז (1907) נשא לאשה את זכיה, ונולדו להם שניים עשר ילדים, רק חמישה מתוכם גדלו לחיים.
בשנת תרע"ח (1918), בסוף מלחמת העולם הראשונה, עלה יחד עם אביו לארץ ישראל לסעדו ולתומכו בתקופתו הראשונה בארץ. לאחר תקופה זו חזר לארם צובא למלאכת הקודש בהוראת התלמידים. 
כעבור זמן מה, נסע לעיר אנטיוכיה, שם שימש בקודש כרב, מוהל ושוחט. למחייתו פתח חנות לכלי זכוכית, ולא התפרנס מן הציבור. לאחר שנים בודדות, נפרד מבני קהילתו, ונסע לדמשק, שם עמד בראש תלמוד תורה. 
בשנת תרצ"ד (1934), בהיותם בדמשק, מתה עליו אשתו. בשנת תרצ"ו (1936) חכם אברהם פטאל הלוי זכה ועלה לארץ ישראל. הוא התיישב, סמוך לאביו, בירושלים. בירושלים נשא לאשה את סולטנה לבית חפץ. בבקרים עמד בראש תלמוד תורה בשכונת נחלאות, בערבים ובשבתות היה דורש בבתי הכנסת לעדת האורפלים, עדס, ולעדת הג'רמוקלים, ששמו הונצח בשם בית הכנסת: 'ויאמר אברהם'.
בשנת תש"ד (1944) חכם אברהם פטאל הלוי השיא את ביתו מרגלית לתלמיד חכם מישיבת 'פורת יוסף', שלימים נודע שמו לתהילה כראשון לציון הרב הראשי לישראל מרן החכם עובדיה יוסף.
בזקנתו הצטרף לישיבת המקובלים 'בית אל', ונקשר בחכם מרדכי שרעבי עמו עבר לישיבת 'נהר שלום'.
חכם אברהם פטאל הלוי נפטר ביום י"ט תמוז תשמ"א (1981), זקן ושבע ימים. 
הוא חיבר את הספר 'ויאמר אברהם' שלושה כרכים, על התורה, ועל ההפטרה, ועל פרקי אבות.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד נתינה שיש בה אור, היא כשהנותן במחסור אשר יחסר לו.
'והעבט תעביטנו, די מחסורו אשר יחסר לו' - והכוונה: כי יש אדם, שיאמר כי אין הוא חייב ליתן צדקה, אלא רק אם יש לו בשביל עצמו ברווח והותר, אבל אם אין לו ברווח אלא בצמצום, אינו חייב לפרנס העני. דברים אלו, דברי הבל הם, יען שאם יש לאדם ממון ברווח די והותר, והוא נותן צדקה מהנותר, אין בדבר זה שום חשיבות, ואין בה בנתינה זו שום אור, שאיך יתכן שהוא לא יתן דינרי זהב באוצרו שאין לו צורך בהם, והעני ימות ברעב?! - זו אכזריות שאין כדוגמתה.
אלא צדקה שיש בה אור היא כאשר נותנה ממזונותיו המצומצמים, וכמו שנאמר: 'כי נתן מלחמו לדל' - כלומר מפרוסתו המיועדת לאכילתו, ממנה עצמו נותן לדל.
ויאמר אברהם, כרך ג', פרשת ראה, עמ' קע"ז, ירושלים, תש"ס (2000)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד מעלת ארץ ישראל בין לגופות בין לנפשות.
הלא כבר ידענו חשיבות ארץ ישראל ומעלתה בין לגופות בין לנפשות. לגוף היא: 'ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל, ומהרריה תחצוב נחושת' - והחלק הזה רב הכמות ומעט האיכות. וחשיבותה אל הנפש היא - כי עיקר קדושת הארץ היא שהיא מסוגלת לחכמה, לקדושה, לטהרה, לנבואה ולהשראת השכינה, כמו שאמר הכתוב: 'כי מציון תצא תורה' - והחלק הזה הוא מעט הכמות אצל ההמון, ורב האיכות אצל החכמים המבינים לאין שיעור.
ויאמר אברהם, כרך ג', פרשת שלח לך, עמ' נ"ג, ירושלים, תש"ס (2000)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שלא ידבר בגנות מחללי השבתות היושבים בערי אירופה.
הנה פעם אחת שמעתי מאדם אחד שהיה מדבר בגנות אחינו בני ישראל, היושבים בערי אירופה. ואומר עליהם, שהם מחללי שבתות בפרהסיה מקטון ועד גדול, ואוכלים מאכלות אסורות, ועוד הרבה לדבר בגנותם. אמרתי לו: מי הכריחך לדבר בדברים אלו של גנות וקטרוג על ישראל, ומה לך לדבר בדברים אלו, ומי הכניסך בתגר זה. ועוד: למה תבחר לעשות מעשה זבוב, שאינו חונה אלא על בשר נקי וטהור, אלא על מכה וחבורה אשר שעל הבשר?!
כן אתה מספר בגנות אנשי אירופה, ואינך מספר בדבר טוב ושבח הנמצא בהם. ויאמר: מה שבח וטוב נמצא בהם, כדי שאדבר בו? אמרתי לו: יש ויש, כי הנה תמצא אפילו אותם אנשים, שהם מחללים שבתות וימים טובים, ואוכלים בשר חזיר, ובשר ובחלב, ושותים יין עם נוכרים ומערבים עמהם, עם כל זה הם מחזיקים בשם היהדות אשר עליהם, ומודים ומודיעים בפיהם שהם יהודים, ואין שם יהודי חרפה להם אלא הוא להם לכבוד ולתפארת.
ויאמר אברהם, כרך ג', פרשת במדבר, עמ' ט"ו, ירושלים, תש"ס (2000)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מרמז ראש תיבות 'ושבית שביו' לקרוא בתיקוני הזוהר חודש אלול.
'כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו ה' א-לוהיך בידך, ושבית שביו' - במלחמת יצר הרע הכתוב מדבר כי הבא להיטהר מסייעין אותו, ועל ידי התשובה תחזיר השבי של התורה והמצוות, שלקח היצר הרע ותחזירם לקדושה. ונראית מילת 'שביו', על פי המנהג הידוע, שבחודש אלול חודש הרחמים, קוראים בספר הזוהר ותיקונים שחיבר רשב"י, זכותו יגן עלינו אמן, וזה אומרו: במה יתרצה עבד אל אדוניו, לבוא אל המלך. מלכו של עולם ולהחזיר השבי ששבתה הצד האחר? על ידי 'שביו' וזה נרמז בתורה במילים: 'ושבית שביו' - שהוא ראשי תיבות: שמעון בן יוחאי וחבריו.
ויאמר אברהם, כרך ג', פרשת כי תצא, עמ' קצ"ה, ירושלים, תש"ס (2000)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד ליושב בית המדרש בתפילין, שלא להונות בהם את הבריות.
ומה מאוד יש להצטער, שיש בני אדם שומרי תורה ומצוות, הנזהרים בדברים שבין אדם למקום, ואילו בדברים שבין אדם לחברו, הותרה להם הרצועה לעשות כאוות נפשם.
ומעשה באדם אחד שהפקיד מעותיו אצל אדם נאמן אחד, שישב בבית המדרש מעוטר בטלית ומוכתר בתפילין, ולאחר זמן כפר אותו אדם בהפקדה, ואמר: איני מכירך. ואמר המפקיד: לא לך האמנתי והפקדתי, אלא לתפילין שעל ראשך.
ושמעתי מחתני הרב הגאון רבי עובדיה יוסף, שפירש בדרך רמז מה שאמרו בגמרא, שזמן הנחת תפילין בשחרית, משעה שיראה את חברו בריחוק ד' אמות ויכירנו, וכן נפסק בשולחן ערוך. שרוצה לומר: שאף על פי שהתפילין היא מצווה שבין אדם למקום, אל יעשם עטרה להתגדל בהם, וקרדום לחפור בם, להונות בהם את הבריות, אלא משיראה את חברו, שהפקיד מעות או חפץ בידו, ועודנו רחוק ממנו ארבע אמות, מיד 'יכירנו' - להשיב את הפיקדון אשר הופקד אתו כי אחרת הוא מחלל את ה', חס ושלום, ככתוב: 'באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו'.
ויאמר אברהם, כרך א', פרשת נח, עמ' ע', ירושלים, תש"ס (2000)